מתחילים כבר לראות את הניצחון המוחלט.
של ממשלת נתניהו על מדינת ישראל.
זה כבר ממש פה, אפשר כמעט למשש את זה: רק השבוע התברר שפרס ישראל בוטל השנה כי אייל ולדמן – ישראלי יפה, לוחם גולני לשעבר, שהקים ומכר חברת טכנולוגיה מצליחה ונבחר על ידי ועדת הפרס כזוכה בקטגוריית היזמות – לא בא טוב למשפחת נתניהו אחרי שתמך במחאה.
לפיכך ביטלו את הפרס כולו. מי צריך פרס ישראל? מי צריך הצטיינות, יזמות, מחקר, הכנסות של מיליארדים למדינה, כשמה שבאמת חשוב – מה שבאמת מנצח לנו מלחמות – זו נאמנות מוחלטת למשפחת נתניהו.
התוצאה: ממשלת נתניהו: 1. ישראל: 0.
ורק השבוע התברר שממשלת נתניהו סוגרת את מכון וולקני – החממה הטכנולוגית־חקלאית החשובה של ישראל, אבן דרך ביזמות וברוח הישראליות – באמצעות קיצוץ תקציבו ברמה שכנראה לא תאפשר לו להמשיך.
ממשלת נתניהו: 2. ישראל: 0.
ועוד התברר השבוע כי 170 מיליון שקל יתווספו ל־5.5 מיליארד שסמוטריץ' כבר העביר לכספים הקואליציוניים במסגרת תקציב 24', גם הפעם מחציתם תלך למשרד להתיישבות של אורית סטרוק, העיקר שתתיישב כבר.
ממשלת נתניהו: 3. ישראל: 0.
ורק השבוע התחוור שכשסמוטריץ' אמר ש"החזרת החטופים היא לא הדבר הכי חשוב" הוא באמת התכוון לזה, כשהבהיר שיתנגד לעסקה.
יכולתי להמשיך לספור נקודות, אבל תמשיכו אתם. יש בלי סוף מהן לממשלת נתניהו במאבקה הבלתי מתפשר במדינת ישראל: למשל משטרת בן גביר שמטביעה מפגינים בצואת סוסים; שר חינוך שמעביר 600 מיליון לתוספות שכר למורים חרדים ונטולי ליבה; שר תקשורת שמקדם – דחוף, עכשיו – שירותי שיחות אירוטיות למי שברשותם טלפון כָּשֵׁר.
תוצאה: ממשלת נתניהו – עוד ועוד הישגים הרסניים. ישראל: 0. חטופים: 134. ימים בשבי: 146.
ואני הרוס מזה לא כי זה בלתי נסבל (זה כבר מזמן בלתי), ולא כי זה לא מתקבל על הדעת (זה כבר מזמן לא), אלא כי מבקשים ממני – ממני! – להשתנות ולהתמתן ולבוא לקראת. וגרוע מזה: אני מתחיל להשתכנע.
הנה, רק לפני שבוע פירסמתי כאן ראיון עם חברי "תיקון 2024", קבוצה מרשימה של מילואימניקים ונשות מילואימניקים – שבאה עם הרעיון לייבא לישראל מעזה את מה שעובד יופי בשביל הלוחמים שלנו שם: פשוט לשים לרגע בצד את הסכסוך בין ישראל לישראל. בין ימין לשמאל. בין ערוץ 14 לערוץ שאתם צופים בו. פשוט להפסיק לקרוא זה לזה "טינופת" ו"מיץ של זבל" ו"ירקות רקובים מהרצפה של השוק" (ביטויים עדינים יחסית מטוויטר השבוע), ולהתחיל להבין ש"אין יותר יכולת להכיל את הרצון הבלתי נגמר של צד אחד להכריע את הצד השני. אין יכולת להכיל צד שדורש הכל עכשיו עד הסוף", כהגדרתם.
נשמע הגיוני. כמו גם הקריאה שלהם להפסיק את "השיח הדיכוטומי" בינינו, ולהבין שפוליטיקאים, רשתות חברתיות ותקשורת דחפו אותנו לקצוות ול"קיפאון מוחלט ביכולת שלנו לייצר איזו מציאות שאיננה ריב ומדון".
האמת, קצת השתכנעתי. כלומר, השתכנעתי לגמרי שהם תמימים לחשוב שהציבור הרחב ישתכנע, אבל לעצמי אמרתי: וואלה. אולי באמת אם כולנו נחליט – ברוח השעה הראשונה למלחמה, כשכל ישראלי רק חיפש מה ואיך לתרום ללא הבדלי דת, גזע ופתק בקלפי – לשחרר את השוליים הקיצוניים, להקים מרכז פוליטי חזק ולהתקדם מתוך איזו הסכמה רחבה יותר, זה עשוי לעבוד.
קחו כמה שניות לחשוב על זה.
ועכשיו תצחקו צחוק ענק ומתגלגל.
כי אף אחד כאן כבר לא מוכן לחשוב שזה אפשרי, נכון? כולנו עדיין נחושים לנצח במלחמה הפנימית. הנה, רן הר־נבו, ממובילי מחאת קפלן ואדם שאני מעריך ומוקיר, הגיב לראיון עם "תיקון 2024" במילים: "מייצרים בכוח סימטריה מזויפת... ככה לא נראה תיקון, ככה נראה נזק".
זה די דיכא אותי, קודם כל כי הר־נבו הוא באמת ממובילי דעת הקהל שהיא דעתי – ושנית, כי הוא לא לבד: עושה רושם שרובם המכריע של המגיבים – משני הצדדים – חושב בדיוק כמותו; כולנו משוכנעים בצדקתנו המוחצת, הטהרנית, המוחלטת, ובעובדה שהצד השני יביא לכיליונה של ישראל ולכן אין שום מקום לפשרה או שיתוף פעולה בינינו.
יומיים אחרי הכתבה ההיא נפגשתי עם נריה פיש. בחור דתי, תושב פדואל, עובד הייטק. פיש איבד במלחמה את אחיו, סרן איתן פיש ז"ל, מ"מ בשריון שחילץ עם הטנק שלו עשרות לוחמי גולני שנפגעו בקרב, עד שנהרג מטיל נ"ט. נריה – שלצערו מנוע מלעשות מילואים – החליט שהמילואים שלו, התרומה הקטנה שלו, יהיו הדבר הזה: להיפגש עם אנשים מכל קצות הקשת, ופשוט לדבר איתם.
לא לנסות לשכנע. לא להתעמת. לא שום כלום. סתם להיפגש ולדבר.
הוא אחלה בן אדם, נריה, וישבנו ודיברנו שעתיים על החיים ועל המוות, על משפחה ובחירות בחיים, על פוליטיקה ואמונות, ועל איך קרה שהציונות הדתית – ציבור עצום ומגוון כל כך – גמרה עם ייצוג פוליטי חד־ממדי וקיצוני כל כך.
נפרדנו כידידים. לא במובן הקלישאתי או האירוני של הביטוי; במובן ידידים.
ושוב אמרתי לעצמי: וואלה. ושוב חשבתי מחשבות לא מועילות במיוחד כשזה מגיע לגריפת לייקים, כי פיוס ואחדות לא מביאים לייקים. ובכל זאת הירהרתי: אולי אין צדק מוחלט. אולי אין צד צודק ב־150 אחוז וצד טועה במיליון אחוז. אולי אין שום דבר מוחלט.
ואז בא יואב קיש וביטל את פרס ישראל כי אייל ולדמן. ואז בא סמוטריץ' ואמר שהחטופים לא דחופים. ואז באה סגירת מכון וולקני. וכסף לאורית סטרוק, כי בשבילה אף פעם לא חסר.
ולעזאזל, הם מוחלטים ודורסניים לגמרי, האנשים האלה. הם מנצחים רק ניצחון מוחלט. הם לא עוצרים בשום קו אדום; מבריכה פרטית לנתניהו בעיצומה של מלחמה, ועד מירי רגב לסרי־לנקה בעיצומה של מלחמה. ובזמן שמבקשים ממני להבין שלא יהיה ניצחון מוחלט של אף צד, ושרק ביחד, כידוע, ננצח, הממשלה שלי עושה הכל כדי להשיג ניצחון מוחלט עליי.
ואני לא יכול, לא מסוגל, להחזיק יותר מעשר דקות של פייסנות, של כוונה טובה, של רוח טובה, מבלי שתיפול עליי איזו ידיעה חדשותית לא־תיאמן נוספת, שממנה יתברר ששוב תחבו לי אצבע לעין בדרך הכי מוחלטת שאפשר. ששוב ניצלו עד תום את תומם – וכנראה גם כספם – של רובם המכריע של הישראלים הטובים, העובדים, המשרתים, ישרי הדרך.
אז לעזאזל איתכם, כל מתקני הארץ, כל יזמי השלום בינינו, כל אבירי השולחנות העגולים ומעגלי השיח, כל אחיי לפשרה הפוטנציאלית: לא מסוגל. לא כי אני לא רוצה; רוצה. אבל הממשלה הזו שלכם פשוט לא מאפשרת לי. הם מצידם הולכים על הניצחון המוחלט; עליי, עליכם, על מדינת ישראל. והם הולכים עם זה עד הסוף.
