"כל כך רציתי לפגוש אותך", אומרת הרבנית עדינה בר שלום למירב לשם גונן בעודה צועדת לעברה בהיסוס קל אבל בציפייה ענקית. מירב יושבת זקופה על הספה בחדר הקטן שבמטה משפחות החטופים בתל־אביב, שתי הנשים מתחבקות ומביטות בעיניים, משהו ברשמיות נשבר, ובן־רגע מרגישים את התדר המשותף שנרקם ביניהן, תדר חזק וברור.
"צריך לעשות הכל כדי שלא ישכחו את החטופים. מדינת ישראל חייבת להחזיר את האנשים האלה שעשו רק טוב. חטפו וסחבו אותם לעזה בפיג'מה ובלי נעליים. ממשלת ישראל אחראית לגורלם", עדינה מרימה את קולה השלו בדרך כלל ואני לא יכולה שלא לחשוב על אבא שלה, הרב הראשי עובדיה יוסף ז"ל. כאשר פגשנו בחוץ בני משפחה של חטופים, כולם התרגשו לראות אותה כאן ומיהרו ללחוץ את ידה. "אם אבא שלך היה בחיים החטופים כבר מזמן היו בבית", אומרים לה והיא בצניעותה מהנהנת ומסכימה.
"החטופים נמצאים כבר במצב של פיקוח נפש וצריך לעשות הכל כדי להחזיר אותם. כל יום עובר עליהם שם בצורה נוראית, ואני לא יודעת איך הם מחזיקים מעמד", אומרת עדינה, ומירב עונה: "ופיקוח נפש דוחה גם את הדבר החשוב ביהדות - את השבת".
עדינה: "את השבת ואפילו את יום הכיפורים. פיקוח נפש דוחה הכל, ואלה שנושאים ונותנים שיכניסו ללב גם את הנקודה הזו. כשראיתי שסמוטריץ' אמר שלהחזיר את החטופים זה לא הכי חשוב, צרחתי על הטלוויזיה", ואני מודה שקשה לדמיין את האישה האסופה והאלגנטית הזו, בתו של הרב הראשי לישראל ז"ל, צורחת על הטלוויזיה.
מירב, בדרך המקרבת והחיובית שכבר הפכה נזר לראשה, אומרת שיש הבדל בין חשוב לדחוף, ובטח שר האוצר התכוון שיש עוד דברים חשובים, "אבל החזרת החטופים זה דחוף, כי העדיפות היא תמיד לחיים. הרי יש להם תאריך תפוגה. החטופים שלנו לא בבתי כלא, אין להם שלוש ארוחות ביום, רומי שלי גם פצועה, היא נורתה ביד, והיא אישה צעירה אצל מי שביצעו פשעים נגד גברים ונשים וכל דקה שם קריטית לחלוטין. מישהו התבלבל או לא הבין את הסיטואציה", היא מדגישה.
אבל את הסיטואציה בחדר הקטן אי־אפשר שלא להבין, עדינה ומירב מדברות בשפה דומה שמבכרת את התפילה והאופטימיות על פני החרדה ופחד.
מירב: "הפחד רק מחליש אותי".
עדינה: "נכון, ביהדות אומרים 'והעיקר לא לפחד כלל'".
מירב: "אבל התרגלנו, ואנחנו לא מקשיבים למשמעות של המשפט. לכך שאיך שאנחנו תופסים את העולם זה מה שמשתקף החוצה".
עדינה: "חשיבה חיובית".
מירב: "אולי יותר חשיבה נקייה. היכולת להסתכל על הדברים כמו שהם - לא חיובים ולא שליליים - 'איט איז וואט איט איז', זו גישה שיוצרת לנו יותר שקט".
עדינה: "אבא היה עושה הכל כדי להחזיר אותם. היה אומר למי שצריך את מה שצריך להגיד, ותוך זמן קצר החטופים היו בבית, אין בכלל שאלה. כל יום שעובר והם נשארים בחיים אני מודה להשם. כשהגיעה משפחת שליט אל אבא הביתה הייתי שם איתם וזלגו לו דמעות והוא לא הסתיר את זה, וכששאלו אותו 'את כל המנוולים מהכלא לשחרר?' אבא אמר 'כן, שחררו ותביאו אותו הביתה, מספיק'. שאלו את אבא על המחיר שיהיה גבוה, וגם אני שואלת 'היום אנחנו חיים בשלווה? היום אין פיגועים?'" עדינה דומעת, ולא בפעם הראשונה בשיחה. "למה אנחנו בכלל מחזיקים אותם בבתי סוהר, נותנים להם לישון, לשתות, לאכול שלוש ארוחות. הם חיים כאן בגן עדן, שילכו לגיהינום שלהם ויהרגו אחד את השני ואנחנו נקבל בחזרה את אחינו החטופים. כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא, הרי נאמר 'לא תעמוד על דם רעך'. אסור לנו לעמוד מנגד ולא לעשות בפועל מעשה להצלה. הצד השני רע ואכזר ומתעלל. ומה יש לי להוסיף על הרוע שלהם, על הלוחמה הפסיכולוגית. לכן לצד התפילות אני פונה גם למקבלי ההחלטות ולכל מי שקשור במשא ומתן - תעשו כל מה שאפשר כדי להחזיר אותם. הרמב"ם קובע שמצוות פדיון שבויים היא מצוות עשה".
מירב, כשעדינה מדברת על תפילות זה מדבר אלייך?
מירב: "אני חילונית לחלוטין, אבל תפילה היא לא מה שכתוב בספרים. תפילה זה מה שבא מהלב, ולכל אחד יש לו את הדרך שלו, והיופי הוא היכולת להתחבר. זה חיבור שיש לנו בינינו שתמיד הרגשתי והיום אני מבינה אותו יותר, כמו מין רשת ביטחון שיש ללוליינים שהולכים על חבל דק. ועובדה, כשיהודי או ישראלי נמצאים בצרה, גם בצד השני של העולם, אנחנו מתגייסים. יש בינינו חיבור אנושי חזק. זה משהו בתפיסה שלנו כקבוצה מחוברת".
עדינה: "החיבור הזה הוא דבר שלא מוכר בשום דת בעולם. אנחנו נדע להציל אח מקצה העולם". חיבור שמשפיע גם על הציבור בארץ, שנחשף לסיפורים הקשים שמשתפים החטופים שחזרו.
מירב: "הסיפורים על מה שקורה לחטופות ולחטופים בשבי לא רלוונטיים לי כרגע. זה מפריע לי. אצלי הכל פרפרים ופרחים בוורוד, ואני מעדיפה לא להכניס לשם אופציות אחרות כי הן לא תורמות לי. החלטתי שהמציאות שרומי עוברת שונה מהסיפורים שלהם. אצלי בראש היא שמורה, יש עליה קפסולה והגנה, ואני מזמינה אנשים לא להתעסק בפחדים אלא לשלוח לחטופים אור. לדמיין את כולם מוגנים ושמורים, ולא לדמיין את הפחדים".
עדינה: "ידעתי שכך תהיי. כבר כשראיתי אותך בטלוויזיה, אישה שלא נשברת, שמתבטאת בצורה כל כך הגיונית ומסודרת ולא מתלהמת. אני במצבך? הייתי הופכת עולמות, אבל אני מתבוננת בך ואומרת לעצמי - תלמדי". מירב צוחקת.
עדינה: "נקלעת למצב שאף אחד לא רוצה להגיע אליו. אבל את אישה אצילה וזכות להכיר אותך. הלוואי ונמשיך את הקשר בימים הטובים. אני מדמיינת אותך ואת רומי מחובקות, אולי מחר, אולי בעוד שבוע, ואתן נעלמות מהציבוריות הישראלית, ואת מבשלת לה את מה שהיא אוהבת".
"ספגטי בולונז", מירב אומרת בקול רך, וממשיכה: "אני יודעת שתהיה תקופת ריפוי, לתת לגוף להחלים ולקבל את המצב החדש".
עדינה מביטה בה ומהנהנת: "יש לנו תפיסה דומה. זו בחירה באיזה תדר לחיות".
מירב: "נכון, ואני ואת נמצאות בתדר דומה של מקומות טובים, אני לא באה ללמד או להוכיח לאף אחד, גם לא לרצות. אני באה להיות מי שאני וכך גם עדינה".
עדינה: "נכון בחרתי את דרכי בתוך חברה חרדית סגורה ובעידודו של אבי המרן התחברתי לעם על כל מורכבויותיו".
מירב: "וגם זה מה שהרשים אותי בדמות שלך. אנחנו בוחרים מי יהיו ההורים שלנו ומה השיעורים שאנחנו הולכים לעבור. אי־אפשר לגדול בלי לעבור שיעורים, ומה שאני עוברת עכשיו, הוא שיעור הרבה יותר של רומי מאשר שלי. קשה לי לחשוב שרומי עוברת שיעור שנשמתה בחרה ושאולי היא לא תדע להתמודד איתו, אבל אני צריכה לסמוך עליה שיש לה את הכלים ושהיא תדע מה לעשות. הרי אומרים שהכל ידוע מראש ושהרשות נתונה. לאורך הדרך יש צמתים ובכל צומת כמה אפשרויות ללכת בהן".
עדינה: "כמו עליסה בארץ הפלאות..."
"נכון, ואם לא תדעי לאן את הולכת לא תדעי לאן את מגיעה", עונה מירב ומודה שהיא מצטערת שלא "הלכה" יותר בשדה שבו מתפתחת החובה האזרחית שלנו.
"הזנחנו את החובה האזרחית שלנו. לפני 7 באוקטובר הייתי מסוגרת בעולמי. לא הייתי בכנסת, לא הכרתי פוליטיקאים. אני כבר המון שנים לא רואה טלוויזיה".
עדינה: "אשרייך, אני רוצה ללמוד ממך..."
מירב: "אבל עכשיו למדתי שאין לי זכות אזרחית להתנהג ככה".
מירב שעונה אל הקיר, זקופה בסריג בהיר ובג'ינס, נעלי עבודה חומות והעיניים העמוקות והמחייכות שלה. איך היא כל כך אסופה, אני שואלת את עצמי ואז גם אותה.
איך את לא מתפרקת?
מירב מחייכת. "מי אמר לך שלא? אני בוכה לפחות פעמיים ביום. הייתי נורא רוצה להרים בבוקר את השמיכה מעל הראש ולא לצאת מהמיטה..."
עדינה, כמעט נבהלת: "מה פתאום. לא מתאים לנו שתעשי דבר כזה. אנחנו רוצים שתובילי. את בדיוק כפי שדמיינתי, אישה חזקה, אופטימית, עם קשר ליהדות שבלתי ניתן להסבר, ורצון שיהיה לנו טוב כאן, לעם ישראל, טוב ללא גבולות", היא אומרת לחברה החדשה שרכשה מתוך האסון ושתיהן מחכות עכשיו לרומי. שתחזור הביתה. כמו שכולנו מחכים, לכל החטופות והחטופים.
