אמין נאבולסי חתך ירקות לסלט. יש לו דוכן פלאפל פצפון, ממש חור בקיר, במורד רחוב הגיא בעיר העתיקה בירושלים, קצת אחרי הפנייה שמאלה לרחוב אל־חדיד שממנו מגיעים לכותל הקטן. המשפחה עצמה מסודרת. גם דוכן המיצים מול הפלאפל וגם המסעדה שצמודה אליו, מסעדת "עיר השלום", שייכים לה. אבל חוץ מהפלאפל, שאר העסקים סגורים. באנו לקראת הצהריים ונאבולסי חתך בלאות עגבניות כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. היה נראה שהוא לא איתנו. כלומר, הבן אדם נוכח, ראינו אותו פורס מלפפון על קרש חיתוך, אבל המבט שלו היה מרוחק. אולי זה הדכדוך שגורם לו לרחף, לנדוד עם המחשבות למקומות אחרים, רחוקים, אופטימיים הרבה יותר.
שאלנו אם יש פלאפל. תחילה לא ענה והמשיך לחתוך. שאלנו שוב והוא הואיל לענות, "תבואו עוד שעה". בזמנים רגילים היו אמורים להיות עכשיו עשרות כדורי פלאפל באמבט הטיגון, מרקדים להם בשמן הרותח. פס הסלטים היה צריך להיות מלא. אנשים שעוברים ברחוב היו בטח נתקעים בנו. אבל האמבט של השמן היה ריק. אפילו עיסה לפלאפל הוא עוד לא הכין. ואף אחד לא נתקל בנו. "מה אתם מתפלאים", זעף, "אתם לא רואים שאין פה אף אחד, שאין תנועה? מה אתה שואל אותי אם אני מדוכדך, מה, לא רואים? איך אני לא אהיה. אם אין תנועה אין חיים. אין תיירים ואין בטיח', אין אנשים מהגדה, לא משכם ולא מרמאללה, משום מקום לא באים, גם יהודים לא באים. ואם לא ייתנו לאנשים לבוא להתפלל פה ברמדאן זה יגמור אותנו. זה יהיה לא טוב, לא טוב, יעשה רק בלגן".
יש חניה בשפע
לא באנו מוקדם מדי. רחובות מזרח ירושלים והעיר העתיקה לא מתעוררים לפני עשר. אבל אם תגיעו גם אחרי עשר תמצאו שרוב העסקים בעתיקה סגורים. ומחוצה לה בקושי ישנה תנועה. הלכנו על סולטאן סולימאן, פנינו שמאלה לצלאח א־דין, ימינה בא־זהרה ושוב פנייה להארון א־רשיד וחזרנו לשער שכם. הרחובות הללו, שהם ליבת אזור העסקים במזרח העיר, דממו. כל מי שמכיר כאן את הפקקים וצפירות הנהגים העצבניים מוזמן לבוא. יש חניה בשפע.
כמו בשיר של נעמי שמר, כיכר השוק ריקה. וכמו אז, גם עכשיו הנסיבות קשורות למלחמה ופוליטיקה. מאז פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר מוטלות מגבלות מחמירות על הכניסה לעיר העתיקה והר הבית. ההגבלות מוחלות רק על ערבים־ישראלים / תושבי מזרח ירושלים / תושבי השטחים – לא על יהודים. הסנקציות שהופעלו כאן הן חסרות תקדים, אבל בקושי דווחו. הציבור הישראלי היה עסוק בטבח הנורא שאירע בעוטף, בחטופים ובחיילים הרוגים במלחמה מול חמאס בעזה. בחסות הקרבות בדרום נאסרה הכניסה לעיר העתיקה ולהר הבית בשבועות הראשונים למלחמה על כל מי שאינו תושב העתיקה. המשטרה התירה רק לבני 55 ומעלה להיכנס להתפלל באל־אקצא ומנעה זאת לחלוטין משאר המוסלמים. מי שאינם תושבי העיר העתיקה לא הורשו כלל להיכנס לתחומה.
לפי דוח של עמותת "עיר עמים", הסוקר את ההגבלות סביב הר הבית מאז פרוץ המלחמה, מדובר בפרק הזמן הארוך ביותר שבו הטילה ישראל הגבלות על תפילת מוסלמים בהר הבית וכניסה בכלל של ערבים אל העיר העתיקה. ההגבלות מתבטאות במספרים: בימי שישי רגילים משתתפים בתפילות בהר הבית כ־50 אלף איש. מאז תחילת המלחמה מדובר באלפים בודדים בלבד. גם באמצע השבוע חלה ירידה דרמטית. בשגרה התפללו בכל יום בהר כמה אלפי אנשים, כעת מתפללים בו מאות בודדות ביום. המציאות הזו מהווה הפרה של הסטטוס קוו שאליו מחויבת ישראל, במיוחד לאור העובדה שעליית היהודים להר נמשכת כרגיל מאז 7 באוקטובר.
רמת ההגבלות הלכה וירדה ככל שחלף הזמן והמלחמה הפכה לשגרה. כיום רק מי שגילו מעל 50 מורשה להיכנס להתפלל בהר הבית והוא אינו חייב להיות תושב העיר העתיקה. אבל גם מעל ההגבלה הזו מרחפת כוכבית. גם אם אתה עונה לקריטריון, זה תלוי במצב הרוח של השוטרים בנקודת הבידוק. כי כשבאנו ביום שלישי לשער הכותנה שדרכו נכנסים מתפללים מוסלמים אל הר הבית, בדיוק תפסנו את טאהא קדח מנסה להבין למה השוטרים בשער לא נותנים לו להיכנס. "זה רק סוכריות גומי", הספקנו לשמוע אותו אומר לשוטרים, "מה הבעיה עם הסוכריות", ואחד מהם בתגובה התרה בו, "זוז מכאן, פנה את המקום, אתה מפריע לנו בעבודה".
זקנו הלבן הארוך מכסה חיוך רחב ועל ראשו כיפת בד גדולה. בן 72 מכפר מנדא שבבקעת בית נטופה בצפון הארץ. "יצאתי מהכפר בשש", אמר, "באוטובוס עם קבוצה מאורגנת. כל הנסיעה הזו היא בשביל לעשות פה קניות בעיר העתיקה ולהתפלל במסגד. קניתי פה סוכריות גומי", הצביע על דוכן שוק מקורה המוביל לשער הכניסה אל ההר, "תמיד אני קונה פה גומי לנכדים. אמרו לי שאני לא יכול להיכנס עם הסוכריות. מה מפריע להם שבן אדם זקן נכנס עם שקית סוכריות, זה מה שמפחיד אותם, סוכריות?!"
כנאפה בג'עפר סוויטס
אבל אלו לא רק התיירים שאינם והיעדרם של הישראלים שנהגו להגיע בשבתות לאכול כנאפה בג'עפר סוויטס. ד"ר עמרי גרינברג, אנתרופולוג בתחום זכויות האדם והאלימות בתוכנית "עמיתי מרטין בובר" באוניברסיטה העברית, הגיע לפני כמה שבועות לחומוס עכרמאווי מול שער שכם כדי להביא אוכל לחברים בעבודה. "באתי באמצע היום", הוא משחזר, "בשעה הכי לחוצה לכאורה, נכנסתי לחומוס ומצאתי את הבחור מאחורי הדלפק שעון עם הראש על הידיים. שאלתי, 'מה זה, אין אף אחד?' והוא ענה, 'אין פועלים'. 'מה אכפת לך מהפועלים', תהיתי, והוא הסתכל עליי במבט מופתע, 'מה זאת אומרת מה אכפת לי, הפועלים זה הפרנסה שלנו'. פתאום אתה מבין עד כמה כלכלת הפועלים הפלסטינים שעובדים בישראל בהיתר משמעותית למסחר במזרח העיר. אלפים רבים מהם עוברים דרך מזרח ירושלים כל יום בדרך כלל ומניעים את הכלכלה. כשהם אינם אתה יכול לראות את השממה, את הריק".
מוחמד עכרמאווי, בעל הבית של חומוס עכרמאווי, מאשר את ההבחנה. "אני בן 60, את המקום הזה פתח סבא שלי בשנת 52'. לכאן תמיד הגיעו אנשים מהגדה, פועלים, כאלה שבאו להתפלל באל־אקצא. ועכשיו אין כניסה כבר יותר מארבעה חודשים. התיירים והישראלים זה חלק מהעוגה של הפרנסה. חלק יפה, מכובד, אבל זה לא העיקר. אנחנו חיים על השטחים יותר מכל מגזר אחר. תושבי השטחים, הפועלים שעוברים פה בדרך חזרה הביתה מיום העבודה, זה הלחם שלנו. הם יורדים מההסעות שלהם בנביאים למטה והולכים לאוטובוסים והמוניות שלהם בסולטאן סולימאן. זה כוח קנייה עצום. הם חוזרים עם כסף בכיס, צריכים להביא אוכל הביתה, קונים ירקות, פירות, אם צריך בשר אז בשר, קונים בייגלים, חומוס, בגדים לילדים, מה שצריך.
"הם 70 אחוז מהכלכלה שלנו, 70 אחוז! בלעדיהם ובלי התיירים והישראלים היהודים העבודה התרסקה פה. יש סוחרים שירד להם ב־90 אחוז. יש כאלה שפותחים רק כדי לא לשבת בבית, לא עושים קופה בכלל. תחשבו איזו השפעה יש למצב הזה עלינו במזרח ירושלים ועל תושבי הגדה. זה אסון. לאנשים פה אין כסף לקניות כי אין עבודה. בשטחים לאנשים אין כסף כי הם לא עובדים. זה גלגל שיניים, אם שן אחת שבורה הגלגל לא מסתובב. ובגלגל שלנו כל השיניים שבורות. הרוח של ירושלים זה הסביב שלה, שבאים אליה מכל הגדה, מהצפון והדרום ומאזור רמאללה. אם הסביב סגור, העתיקה ומזרח העיר נחנקים".
מתפללים מגיל תשע
כאילו המצב לא מספיק מזופת, מעל מרחף איום חדש שעלול להצית את האזור מסביב להר הבית ואת הגדה כולה; כזה שיש לו פוטנציאל גלישה של מהומות גם לתחומי ישראל. הגבלת התפילה בהר הבית של ערביי ישראל בזמן הרמדאן שיתחיל בעוד עשרה ימים יכולה להתברר כטריגר אסוני.
איש הימין הקיצוני בממשלה, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, דוחף את ההגבלות בכל הכוח למרות התנגדות הצבא והשב"כ, וראש הממשלה נתניהו בינתיים עושה קולות שהוא מתכוון להיכנע לסמן הקיצוני בממשלתו. ההגבלות המסתמנות יחולו גם על ערביי מזרח ירושלים והגדה. עכרמאווי אומר שיהיה בלגן. "אם לא יהיה בלגן כאן", הוא מצביע לעבר שער שכם, "אז יהיה בלגן מסביב לירושלים. כולם רוצים להתפלל ברמדאן באל־אקצא. זה חוק מאלוהים להתפלל שם. מי אתם שתמנעו מאנשים להתפלל? ולתפילה אין גיל. אצלנו המוסלמים מתחילים להתפלל בגיל תשע. זו תהיה בעיה גדולה, של כולנו".
אביב טטרסקי, חוקר ותיק ב"עיר עמים", עבר מספיק רמדאנים בהר הבית כדי לזהות פתיל נפיץ. "תמיד עשו הגבלות לפרקי זמן קצרים, ליום־יומיים או לתפילות יום השישי, אבל אף פעם לא עשו הגבלות לפרקי זמן ארוכים במשך הרמדאן. וכשעשו זה היה כל כך קטסטרופלי שהמדינה חזרה בה. אני מציע לכל הגורמים האחראים לחזור אחורה, ל־2014 ול־2015 ולרמדאן של 2021. בשנים הללו היו הגבלות כניסה להר הבית וזה הוביל לפיגועים ומהומות. השיא היה בהגבלות של 2021 שהובילו לשומר החומות. זה אמצעי שלא מונע אלימות, ההפך, הוא מוביל לאלימות".
ברמדאן 2021 משטרת ירושלים גם מנעה מצעירים מוסלמים לשבת במדרגות היורדות לשער שכם בערבים אחרי שבירת הצום. הצעד הזה הוביל אז למהומות אלימות עם מאות פצועים ועצורים שנמשכו כמה ימים והיו הפתיח לפרוץ המהומות של שומר החומות. בסוף הורה המפכ"ל למפקד המחוז ניצב דורון תורג'מן לחדול מההגבלה הזו, ובשנים שעברו מאז לא נמנעה יותר ישיבה של צעירים מוסלמים בשער שכם בימי הרמדאן. אולם, כתב "ידיעות אחרונות" ו־ynet בירושלים רוני גרין שאולוב בדק את היערכות המשטרה באזור לפני כשבועיים והתיישב על המדרגות עם כוס קפה. "תוך דקות ספורות ניגשו אליי לוחמים של מג"ב וביקשו ממני לעזוב את המקום", שיחזר השבוע. "בהתחלה עוד שאלתי מה הבעיה, אבל אז הגיע לוחם שתפס אותי מהמעיל, הרים אותי באגרסיביות וסילק אותי מהמקום". בתשובה לפנייתו של גרין שאולוב לתגובה דחו במשטרה בתוקף שזו מדיניות המחוז לקראת הרמדאן הקרב ובא.
ישבנו לשתות קפה בסוק אל־קטאנין, הרחוב הקטן שמוביל לשער הכותנה. יש שם קפה עם דרגשים מרופדים בחמישה שקלים לכוס קפה או תה לצד דוכני ממתקים ופיצ'פקעס לילדים. מהקפה הקטן הזה, שלרוב יושבים בו מוסלמים בדרך לתפילה או בחזרה ממנה, רואים את כיפת הסלע המוזהבת. פגשנו שם את אחמד סלאמה, 69, מואזין מקלנסווה שבמשולש, ואת חברו סלאח בוחבוח, 50, המשמש כאימאם של אחד המסגדים בקלנסווה. שניהם נחרדים מהמחשבה שישראל תגביל את כניסתם של ערביי ישראל להר הבית בזמן הרמדאן. "זה בשבילנו דבר קדוש", אמר סלאמה והצביע על המסגד, "הדבר הכי קדוש. תנו לאנשים לבוא להתפלל ולחזור הביתה בשקט. למה לעשות פוליטיקה מהדת? למה להגביל אותנו? הרי אנחנו ישראלים כמוכם בדיוק. בוא נגיד אתם לא רוצים שיבואו משכם ומטובאס, זה עניין שלכם, אבל אנחנו ישראלים, אזרחים כמוכם בדיוק. היינו בשקט כל המלחמה, ישבנו בשקט מוחלט, כלום לא היה, ככה שאני שואל אתכם ברצינות, למה לערבב אותנו בכוח? למי יש אינטרס לערבב אותנו בבלגן?" ¿
