כבר ברגעי הנסיעה הראשונים ברחובות כפר־קאסם, ביום שלישי השבוע, ברור כי היישוב נכבש כליל על ידי הבחירות המקומיות. אין מטר על קירות המרחב הציבורי והבתים שלא תלוי עליו שלט של אחד המועמדים, ואין כמעט רכב שלא מלווה בכרזה או בדגלון תואמים. נערים בשולי הדרכים מחלקים פלאיירים של המועמדים ורכבים עם רמקולים עוברים ברחבי היישוב ומעודדים את התושבים להצביע.
בניגוד לבחירות הכלליות, לא היה צורך במסע הלחצה לקראת נעילת הקלפיות. הנהירה התרחשה במהלך כל היום, והשיעור הכללי של ההצבעה ביישובים הערביים עמד על 77 אחוז, בהשוואה ל־49 אחוז בכלל המדינה, ול־84 אחוז בקרב הערבים בבחירות 2018. זו תמונת ראי כמעט קבועה - יהודים שמצביעים בשיעור גבוה יותר בבחירות הכלליות (75 אחוז בבחירות 22' לעומת 53 אחוז מהערבים), ומנגד - הערבים, ששמים את הדגש על אלה המקומיות.
1 צפייה בגלריה
(מחאמיד, שנבחר שוב באום אל־פחם. כשהתמיכה במועמד גבוהה והשפעת החמולות קטנה, שיעור ההצבעה יורד | צילום: דוקטור סמיר מחאמיד)
מראות כמו בכפר־קאסם ניכרו ברוב היישובים הערביים בישראל, שגם כבשו את שבעת המקומות הראשונים בשיעור ההצבעה, ובראשם עין מאהל, עם 93 אחוז.
הדבר יכול היה להצטייר כאות אופטימי של השתלבות גוברת, אלמלא הרקע הקודר שנלווה לבחירות: אחת התקופות הקשות שבהן נתונים הציבור הערבי בכלל והיחסים בין יהודים לערבים במדינה בפרט. בעולם של לפני 7 באוקטובר אחזה את הערבים ואת גורמי הממשל חרדה גדולה מפני הבחירות המקומיות, בפרט נוכח אפשרות של החרפת עימותים בין חמולות וארגוני פשיעה ומאמצים של הארגונים האלה להשתלט על מועצות מקומיות. הפחד היה כה גדול עד שהממשלה בחנה את דחיית הבחירות ב־12 רשויות, כשברקע הצטברו מעשי רצח של בכירים בעיריות, למשל מנכ"ל עיריית טירה ועוזרו של ראש מועצת פוריידיס, או של בני משפחותיהם, כמו בניהם של סגן ראש עיריית נצרת וסגן ראש מועצת כפר יאסיף.
האווירה העגומה ברחוב הערבי והגאות בפשיעה (שיא של 244 נרצחים בשנה שעברה) הועצמו עוד יותר על רקע הניכור הגובר כלפי יחסה של הממשלה הנוכחית, שאחד ממהלכיה הבולטים היה קיצוץ תוכנית החומש, וכמובן המלחמה, שאף שלא לוותה בשחזור מאי 2021, יצרה חשדנות כבדה בין שתי הקהילות: יהודים שבטוחים שערביי ישראל מזדהים עם עזה ומתקשים להפגין אמפתיה נוכח טבח השבת השחורה, וערבים שסבורים כי הפיקוח עליהם מהודק ובמקרה קיצון אף עלולה להתפתח "נכבה חדשה".
האופטימיות של עבאס
כיצד אם כך אפשר להסביר את אחוזי ההצבעה הגבוהים, כשלכאורה המשברים החריפים היו אמורים לעורר אדישות ופסיביות. נראה שהתשובה מורכבת משילוב של התחרות העזה בין משפחות וחמולות השואפות להשתלט על המועצות המקומיות, ותחושה שלפיה המערכת הפוליטית חסומה בפני האזרחים הערבים, ולפיכך הם מתמקדים בהשפעה במישור המוניציפלי, החיוני מאוד לחיי היומיום.
"לתחרות בין החמולות ולמעורבותן הפעילה ביישובים רבים הייתה השפעה על שיעור ההצבעה הגבוה", מסביר ד"ר סמיר מחאמיד מאום אל־פחם, שנבחר לקדנציה שנייה השבוע. "בערים כשלי, שבהן השפעת החמולות מוגבלת יותר, והתמיכה במועמד גבוהה, שיעור ההצבעה נמוך יותר, דבר שנובע מההכרה שההתמודדות סגורה".
ואולם, "המצב בערים המעורבות סבוך בהרבה, ולכן גם לא קיים דמיון לשיעור ההצבעה שנרשם ביתר היישובים הערביים", מדגיש עו"ד נאיף אבו־סוויס, פעיל ציבור ששימש בעבר סגן ראש עיריית רמלה. "באותן הערים שיעור הפשיעה גבוה במיוחד וכך גם תחושת הקיפוח והמתח עם הציבור היהודי, דבר שמביא לאחוז הצבעה נמוך".
אבו־סוויס מביא כדוגמה את לוד, ששליש מתושביה ערבים. ב־2018, שישה מתוך 19 חברי מועצת העיר היו ערבים, ואילו עכשיו נבחרו רק ארבעה. "לירידה אחראית גם החלטת הנבחרים הערבים שלא להשתלב בקואליציה העירונית, דבר שהמחיש לרבים מערביי העיר שאין טעם להשתתף במשחק הפוליטי המקומי", מסביר אבו־סוויס.
לפוליטיקה המפלגתית יש משקל מוגבל יחסית לשיקולים הציבוריים או המשפחתיים, אבל עדיין ניכרים הישגים בולטים לרע"מ, שהשקיעה מאמץ רב בבחירות האלה, בעיקר במעוזים המסורתיים של הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית, כמו כפר־קאסם וערערה בנגב. מנסור עבאס, יו"ר רע"מ, פירסם ערב הבחירות מאמר באתר "כל אל־ערב" שבו טען כי "ההתמודדות במישור המקומי היא חצי מהדרך למימוש היעדים של הציבור הערבי, בעוד החצי השני הוא הבחירות לכנסת וההשתלבות בממשלה שמאפשרות לאזרחים הערבים השפעה, ניתוב תקציבים ויכולת לשפר את מצבם".
כמו מול המגזר החרדי
הבחירות המקומיות בחברה הערבית הן יוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל. הן היו חגיגת דמוקרטיה קצרה, שלאחריה חזרה המציאות העגומה, ובמרכזה המלחמה בעזה והשלכותיה הכלכליות, וכמובן הפשיעה, שגם אם התמתנה נוכח הגברת האכיפה הכללית, עדיין נחשבת איום מספר אחת בעיני החברה הערבית. ואכן, בבוקר יום רביעי נודע על רצח בשפרעם, ה־23 במגזר השנה.
למרות השקט היחסי, שום דבר אינו רגוע, ושתי החברות חיות על הר געש פעיל שעלול להתפרץ בכל רגע. כל המסתובב באתרי הבילוי והקניות או בקמפוסים (שבהם שבעה אחוזים מהסטודנטים הערבים שנרשמו לשנת הלימודים החליטו להפסיק את הלימודים לאחר 7 באוקטובר, וארבעה אחוזים מהרשומים ללימודים החליטו להמשיך את לימודיהם בחו"ל) חש בצמצום קו המגע ובניכור ההדדי.
בדומה לדרישה הגוברת בציבור היהודי לעיצוב מחודש של מעמד המגזר החרדי, בדגש על הפסקת הפטור הגורף מגיוס לצבא, מתחייב גם ניסוח שלא נעשה מעולם של היחסים בין יהודים וערבים. מתוך השבר של המלחמה עשויות לצוץ הזדמנויות לריכוך המתח הכבד בין שתי הקהילות במגוון דרכים: הזרמה סדירה ורחבה של תמיכה כלכלית לציבור הערבי; טיפוח הדור הצעיר, לרבות שיפור לימוד העברית (במקביל לשיפור לימוד הערבית בקרב היהודים); וקידום יוזמות לשירות אזרחי. הכיוון הזה מוצא אוזן קשבת גוברת בחברה הערבית המנסה בעצמה לאתר פתרונות לשליש מבני ה־18־24 בקרבה שלא עובדים או לומדים, ולפיכך נופלים במהירות לפשיעה. כל אלה עשויים להניח בסיס לאמנה ראשונה מסוגה שתגדיר את מעמד הציבור הערבי וזיקתו למדינה. רוב ההצלחה תלויה בממשלה, שלפחות כרגע לא נראית בשלה להכרעות, לרבות הושטת יד לציבור הערבי.
