איך אפשר לתקן אחרי משבר? פרשת השבוע, פרשת "כי תישא", מתארת את חטא העגל המפורסם. מסתתרים בה מסרים אקטואליים, לכל אדם ולכל דור ולכל מערכת יחסים. הנה כמה טעימות.
• וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. זה מדהים: רק לפני זמן קצר עם ישראל ראה במו עיניו את עשר המכות במצרים, את קריעת ים סוף ואת מתן תורה. ואז משה רבנו עלה למרומי הר סיני כדי להביא את לוחות הברית, עם עשרת הדיברות, והעם מחכה למטה. אבל גם אחרי כל הניסים האלה - אין להם סבלנות לחכות. לדעתם, אם משה מתעכב ומאחר, צריך להחליף אותו, כאן ועכשיו. המסקנה היא שניסים אינם תחליף לבניית אישיות, מידות ויכולת איפוק.
• וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כדאי להתעכב על התיאור הזה. הם ממש לוקחים את החומרים בעצמם, הם יוצרים את העגל, ואז מכריזים: זה האלוהים שלנו. זה סיפור סמלי ועמוק, שקורא לנו לשאול: איפה אנחנו עובדים את מעשה ידינו? מתי אנחנו משתעבדים לאלוהים שאנחנו יצרנו? היכן אנחנו סתם מלחיצים ונלחצים, מתייחסים ברצינות־יתר, מוסיפים לחיינו עומס ללא צורך? האם כמו אבותינו במדבר גם אנחנו, במקום הציוויים המוחלטים של עשרת הדיברות, לוקחים עקרונות זמניים ומשתעבדים להם? לפעמים עגל נוצץ וזמני מפתה יותר מהאמת, שהיא יסודית ואיטית. אלפי שנים אחר כך, אף אחד לא מאמין בעגל הזהב ובעוד אידיאולוגיות שסחפו ואז קרסו. אבל אותם עקרונות עתיקים של עשרת הדיברות - התנגדות לעבדות, אמונה באל אחד, יום מנוחה שבועי, לא תרצח - רלוונטיים מתמיד.
• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֶךְ רֵד, כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ... הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. ממש במקביל, משה רבנו שעדיין נמצא על הר סיני, שומע מאלוקים מה קורה שם למטה, למרגלות ההר. העם רוקד וסוגד לעגל הזהב. זו שעה קשה. אלוקים מודיע שהוא רוצה להשמיד את העם ויתחיל עם חדש, ממשה רבנו בלבד. מה עושים? איך מתפייסים?
• וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר: לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה? לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה? שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. את הפסוקים האלה קוראים מאז בימי צום ותענית, פסוקים שמלמדים איך לבקש סליחה ומחילה. משה רבנו מזכיר קודם כל את יציאת מצרים, את הסיפור ההיסטורי הגדול והסוחף, ומבקש שלא ייעצר באמצע.
• זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם: אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. משה רבנו ממשיך. עכשיו הוא מדבר על זכות אבות, ומבקש להזכיר את ההבטחה שניתנה לאבות האומה. יש עם וארץ ותורה. וגם אם יש כעס זמני על מעידה זמנית, יש פה ברית נצחית.
• וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. מול העם - משה רבנו כועס, ושובר את הלוחות כשהוא יורד מההר. מול אלוקים - משה רבנו פונה שוב, וממשיך להתחנן. הוא מוכן לשלם מחיר אישי כבד ואומר: אני מוכן שתמחה אותי, תמחק אותי, מהספר הזה. אם אתה לא מוחל להם, תמחק גם אותי ביחד איתם. אני לא לבד, אדם פרטי. אני קשור אליהם בקשר שאי־אפשר לנתק.
• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים... וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ. זה עובד. כל מילות הפיוס מתקבלות. אלוקים אומר למשה לעלות שוב להר, ולקבל שוב לוחות שניים, במקום אלה שנופצו. אבל הפעם: "איש לא יעלה עמך". הפעם זהו מעמד פרטי, אינטימי. פרשנינו כותבים שבהר סיני הכל היה פומבי, גדול, ציבורי, ואולי לכן קצת מוחצן. לפעמים חוויות אישיות, צנועות, פנימיות, הן משמעותיות יותר.
• וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'. וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה. אנחנו מקבלים פה לראשונה את מה שמכונה עד היום "י"ג מידות של רחמים". זה טקסט היסוד של הסליחות, שמתאר את אורך הרוח והחסד של אלוקים, את הקשר שלנו שלא ניתק גם אם חוטאים. יותר ממאה אלף איש שאגו ביחד את המילים האלה בכותל המערבי, שוב ושוב, בסליחות בערב יום כיפור, והן מלוות גם את מעמדי התפילה הגדולים כיום, במלחמה.
הפרשה הזו מלמדת רבות על מערכות יחסים, גם בין אנשים וגם עם אלוקים. המסע במדבר נמשך, אבל מעכשיו העם לוקח איתו את הלוחות השלמים והחדשים, וגם את שברי הלוחות, זיכרון מאותה בגידה עגומה, ומהפיוס שהגיע לבסוף. אנחנו נושאים איתנו עד היום, לנצח, את ההצלחות והכישלונות, את הקרבה והריחוק.
השבוע התקיימה חתונתנו של דביר זיסק, אחיו של סרן נריה זיסק שנפל בעזה. ליד החופה השמחה ביקש הזוג הצעיר, דביר ונופך, להציב שולחן - "עמדת השמחה של נריה", עם תמונה שלו ועם ממתקים וסוכריות. כששברו את הכוס, זכר לחורבן, עשו זאת בדמעות. "המסע ממשיך, ואנחנו נושאים איתנו לנצח את השלם והשבור", אמר ישראל, אבא של נריה.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "אם הייתי מקבל הצעות עבודה אחרות בצעירותי, ייתכן שהייתי עשיר יותר בכסף, אבל אין ספק שמכל בחינה אחרת הייתי עני יותר. לא הייתי זוכה בחוויית הקמת עיר חדשה בישראל - ערד" (בייגה שוחט, ראש עיריית ערד ושר האוצר לשעבר, שנפטר השבוע)
הכותבת היא עיתונאית חדשות 12
