כשהמפונים מהקיבוצים על גבולותיה הדרומיים והצפוניים של המדינה ישובו הביתה, הם עשויים לחזור גם למצב שבו שטחי הקיבוץ והאדמה החקלאית שתושביו מעבדים אינם בבעלותם. הם גרים למעשה על "קרקע הלאום" המוחכרת לקיבוצים (ולמושבים, ובמיוחד מושבי עולים לשעבר) לפרקי זמן קצרים של שלוש עד חמש שנים, בניגוד לקרקע במכרזים של רשות מקרקעי ישראלי (רמ"י) המוחכרת לדורות, כלומר ל־99 שנים - חכירה הנחשבת לכל צורך מעשי למכירת בעלות מלאה.
"הקיבוצים", אומרת פרופ' רחל אלתרמן, חוקרת בכירה במוסד שמואל נאמן בטכניון, המומחית האקדמית בה' הידיעה למשטר המקרקעין בארץ ואחת המובילות בתחומה בעולם, "אחזו באידאולוגיה סוציאליסטית ותמכו בבעלות לאומית על הקרקע. אולם כאשר המדינה המירה את גישתה והפריטה שלב אחר שלב את רוב הקרקעות המעובדות והמאוכלסות, הייתה עליה חובה להציע גם לקיבוצים בעלות קרקעית מלאה. היא לא נהגה כך ויצרה שכבה של חקלאים שהם בעצם אריסים של המדינה, מצב חריג בכל השוואה בינלאומית. ומה שמקומם אותי במיוחד זו הקנאה שהתפשטה כלפי הקיבוצים כאילו הם בעלי נכסי מקרקעין יקרים, כאשר לפחות למחציתם אין כלל בעלות בקרקע".
פרופ' אלתרמן, יחד עם ד"ר עו"ד מיכה דרורי, עו"ד אפרת אבירם ראש וצוות חוקרים מרשים, שקועה כעת במחקר מקיף על הזכויות במקרקעין ודיור בקיבוצים ומושבים, במסגרת מוסד שמואל נאמן בטכניון.
"אנחנו מעלים", אומרת אלתרמן, "את שאלת היסוד האם בכלל יש הצדקה לבעלות המדינה על קרקעות חקלאיות, מעל ומעבר לרגולציה התכנונית והכלכלית של שימושי הקרקע שאין חולקים על נחיצותה. והתשובה היא לא. עובדה: בערי ישראל כמעט כל הקרקעות לדיור – וגם חלק מתרחב של קרקעות לצורכי מסחר, משרדים ותעשייה – הועברו לבעלות פרטית באמצעות רפורמות שהובילו הממשלות בזו אחר זו. גם במדינות החברות ב־OECD הופרטה הבעלות על הקרקע לכל סוגי השימושים, קודם כל לחקלאות. העברת מקרקעין כפרי לחקלאים המעבדים אותו הייתה גם המהלך הראשון והחשוב של המשטרים הדמוקרטיים במזרח אירופה ואפילו בסין וברוסיה בדרכם לכלכלת שוק".
אבל הבעלות הלאומית על הקרקע שומרת על אינטרס של הכלל, של המדינה, בניגוד לאינטרס של החקלאי או הקיבוץ.
אלתרמן: "על האינטרס הכלל־לאומי בקרקעות שומרים באמצעות דיני תכנון ובנייה, באמצעות החלטות מדינה על מיסוי מקרקעין ובאמצעות תקנות של רגולציה. לתושבי הערים אין מושג עד כמה מתערבת המדינה בחיי היום־יום ובהחלטות הכלכליות של חברי הקיבוצים והמושבים על ידי שימוש בכלים רגולטוריים המגבילים דרמטית את זכויות הקניין הקרקעי, מהורשה ועד השכרה ותעסוקה. המדינה לא זקוקה ליותר מכך, בטח לא לבעלות. הרי היא עצמה יזמה את הרפורמות שהעניקו זכויות קניין מלאות בקרקע לבעלי דירות ובעלי עסקים ביישובים עירוניים".
ברמ"י מדגישים שהקיבוצים והמושבים באזורי עדיפות לאומית, כולל אזורי גבול, לא משלמים דמי חכירה לרשות מקרקעי ישראל או שמשלמים פרוטות. כל ההכנסות מהחקלאות מגיעות רק לקופת הקהילייה. וכעת עולה היוזמה להעביר את הקיבוצים והמושבים בגבול הדרומי והצפוני לבעלות מלאה על הקרקעות החקלאיות, ובמהירות.
אלתרמן: "התיאור הזה מתעלם ממערך הקשיים, ההגבלות והוראות האסדרה שרמ"י מפעילה כלפי הקיבוצים. באשר ליוזמה שציינת, היא עדיין בגדר ניסוי שלא אושר ומשקפת תפיסה בעייתית, בלשון המעטה: נטבחתם ולכן זכיתם. זכויות קניין קרקעי הניתנות לתושבי הערים צריכות היו להינתן מזמן לכלל הקיבוצים והמושבים. זו מבחינתי משמעות הביטוי "צדק חלוקתי".
אנשי רמ"י מציגים תמונה משלהם. הם מספרים על מאמץ מיוחד של הרשות להקל על הקיבוצים והמושבים ברישום בעלות פרטית (או בעלות של אגודה, כחלופה לקיבוץ השומר על צביונו השיתופי המלא) על בתי המגורים וחלקות סמוכות, מה שמכונה "שיוך דירות מגורים". השיוך, הם אומרים, מתקדם בקצב מואץ.
גורם בכיר ברמ"י: "אנחנו תומכים בהליכי אסדרה קניינית עתידיים על ידי מיפוי, רישום ותכנון הקרקעות. עד כה 135 קיבוצים, מכלל 265, חתמו על הסדרי קרקע של חכירה לדורות ו־126 קיבוצים עברו תהליך של שיוך דירות מגורים. אישרנו סופית לבנייה 2,500 יחידות דיור חדשות במגזר החקלאי, ועל הפרק נמצאות עוד 17,000 דירות להרחבה. בקיבוץ חולית, למשל, היו לפני המלחמה בעזה 80 בתי אב - ותוכנית לעוד 500 יחידות דיור".
יחד עם זאת דבקים בכירי רמ"י בעמדה לפיה בהיות קרקע משאב לאומי במחסור, הניהול שלו לא חייב להיות ריכוזי. בפרסומיה מוצגות מפות של נחלות חקלאיות של קיבוצים החוסמות את הרחבת היישובים העירוניים ותקועות "כעצם בגרון".
לדעת פרופ' רחל אלתרמן, אלו "מקרים ספורים יוצאים מהכלל שלא מעידים על הכלל. ההתקדמות למעשה במתן זכויות קניין מלאות בקרקע לחקלאי קיבוצים ומושבים איטית, מסורבלת וסובלת מדעות קדומות נגד עושרם המופלג כביכול ונגד אורח חיים שיתופי".
"אין לי קשר אישי לקיבוצים או מושבים", מדגישה אלתרמן, "אך אני בהחלט שמחה שיש בידי את הידע האקדמי המאפשר לי לסייע לקהילות המופלאות הללו שנוצרו רק בישראל, ושבשבת השחורה של אוקטובר שילמו מחיר כבד על היותם קו ההגנה הראשון על גבולות המדינה. מגיע להן שהמדינה תעביר סוף־סוף לבעלותן את הקרקע החקלאית אותה הם מעבדים ומפירותיה כולנו נהנים".
2% או 20%?
לפני עשרה ימים פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את נתוני הצמיחה הכלכלית ל־2023. להבלטה מיוחדת זכו נתוני הרבע האחרון, הרבע בו פרצה המלחמה. וכה נכתב בהודעת הלמ"ס: "נתונים מנוכי עונתיות על התפתחות התוצר מראים שברבעון הרביעי של שנת 2023 ירד התוצר המקומי הגולמי ב־19.4% בחישוב שנתי". עם עיגול קטן בישרו אמצעי התקשורת על ירידה ללא תקדים של 20% בתוצר המקומי באותו הרבעון. מפולת. הנתון על "ירידת תוצר של 20%" נקלט ושוכפל בהודעות רשמיות, התייחסויות פוליטיות וניתוחים של אנליסטים.
השבוע פירסמה הלשכה גם את נתוני התוצר המפורטים, והנה הפתעה מרעישה: ברבעון האחרון של 2023 ירד התוצר המקומי הגלמי של המשק הישראל בכ־2%. 2%, לא 20%.
הלמ"ס ידועה באמינות מקצועית ללא רבב. אז איך בכל זאת הפכו שני אחוזי ירידה ל־20 אחוז? זו תוצאה של עיבוד הנתונים המקוריים בשיטות סטטיסטיות מסובכות והיא, לדעתי, חסרת משמעות כלכלית בתקופה של מלחמה. היא מטעה את הקורא התמים ולא רק אותו.
הסטטיסטיקאים בלשכה עושים בנתוני התוצר המקוריים שינוי כפול: "ניכוי העונתיות" ו"חישוב שנתי". השינויים הללו מייצרים מספר תיאורטי העונה לשאלה: מה יקרה במשק במרוצת שנה שלמה אם השינוי בצמיחה ברבעון אחד יתרחש באותה העוצמה בכל ארבעת הרבעונים ויותאם לשינויים הקשורים אך ורק לתנודות עונתיות? או אז, לפי הנוסחה שהלשכה מפרסמת לידיעת הציבור, התוצר המקומי הריאלי עשוי לרדת ב־19.4%. במילים פשוטות, אם בכל רבע שנה תפרוץ מלחמה בעזה, אזי הנפילה השנתית בפעילות הכלכלית עלולה להסתכם בכ־20%.
עם מלוא הכבוד ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הבלטת התוצאה החישובית התיאורתית הזו לא מתאימה לתקופה הנוכחית. היא מבלבלת ומחוללת בלי כוונה הטעיה בתפיסות הציבור. הפעם נכון היה להציג קודם כל את השינוי בפועל בתוצר הריאלי ברבעון האחרון של 2023, ירידה של 2%, כי זו המציאות.
