ב־25 במארס בשנה שעברה הודיע יואב גלנט שהוא מתנגד לקידום ההפיכה המשפטית. ראש הממשלה נתניהו פיטר אותו. בליל 26 במארס געשה המחאה ברחובות, ועד אור הבוקר, היה ברור שהחקיקה נבלמה. ביום רביעי השבוע זרק שר הביטחון פצצה עם טיימר ללב הזירה הפוליטית הישראלית. הנאום שבו הודיע כי לא יתמוך בשום חקיקה בנושא הגיוס שאיננה מוסכמת על "כל חלקי הקואליציה" (דהיינו בני גנץ וגדי איזנקוט), לא פחות דרמטי מזה שנשא לפני 11 חודשים. אולי יותר. בשום שלב, לא היה סיכוי שהממשלה תיפול על ההפיכה המשפטית. לכל היותר, היא הייתה גונזת אותה. אך במקרה של חוק הגיוס והחרדים, מעטים מזהים פתרון. רבים מזהים באופק בחירות. זהו, בלי ספק, האירוע המסוכן ביותר פוליטית לנתניהו מאז הקמת הממשלה. אפשר רק לדמיין את תלישת השערות בלשכת נתניהו. אם לא די בכך שגלנט זוכה לאמון רוב הישראלים (וביבי לא), וגלנט אינו מוחזק אחראי בידי הציבור למחדלי 7 באוקטובר (וביבי כן), הרי ששר הביטחון נטל כעת יוזמה וקבע סדר יום פוליטי מכריע לעתיד הממשלה. ביבי לא אוהב ליטול יוזמה, אבל הוא אוהב עוד פחות שנוטלים אותה עבורו.
מדוע המשבר מקרב את הפלת הממשלה? כי אם אין פשרה פוליטית על חוק הגיוס, רק בחירות יכולות להקפיא את גיוס בחורי הישיבות ולשמור על העברת התקציבים לישיבות – עד הרכבת הממשלה הבאה. זה האירוע החדש שהתרחש כאן: אם לא תושג פשרה, יש תמריץ למפלגות החרדיות ללכת לבחירות.
סוגיית גיוס החרדים משתרכת ונגררת במשך שנים אחרי הפוליטיקה הישראלית, כמו חתיכת נייר שנדבקה לנעל וקשה לנער. אף אחד לא האמין שחרדים יגויסו בהיקפים משמעותיים. אף מועמד לראשות הממשלה לא רצה להסתבך עם המפלגות החרדיות. אף אחד לא רצה להודות בפני הישראלים: שוויון בנטל לא יהיה כאן. הממשלות בעטו בפחית החבוטה הזו, והיא עשתה בעיקר רעש. מבג"ץ לחקיקה, לבג"ץ, ושוב לחקיקה. הוצגו "יעדים" פיקטיביים; צעירים שהיו בקושי נחשבים לשומרי מצוות הוגדרו "חרדים" לתועלת המכסות. הנושא פירנס עמותות, מכוני מחקר, עושי טוב מקצועיים ומגייסי פילנתרופים. מדי פעם, כפלטפורמה לפוליטיקאים במרכז־שמאל, הנושא הוזנק לסדר היום – ואז דעך, באופן טבעי.
בזמן הזה לא קרה דבר מהותי בעולם הישיבות. בעצם, דבר אחד כן קרה: מחזורי ההשתמטות הלכו וגדלו. את המובן מאליו צריך לכתוב: את הפטור משירות מקבלים צעירים חרדים לא בגלל לימוד תורה, אלא משום שהם נולדו ומשתייכים לקהילה החרדית. כל תלמיד ישיבה יספר לכם, בשיחה של חמש דקות, על מי שרק רשומים בישיבה ואינם מגיעים. כל כלכלן יסביר לכם מדוע החברה הישראלית, לאור הגידול בחברה החרדית, לא יכולה להרשות לעצמה את ההסדר הרקוב והכושל שבמסגרתו אין שוויון ויש תמריץ לאוכלוסייה צעירה וגדולה לא לעבוד עד גיל הפטור. ולקבל קצבאות. ועדיין, דבר לא קרה.
ואז הגיע 7 באוקטובר. הכל השתנה. את מספר הלוחמים הסדירים בצה"ל – הלוחמים ממש – אי־אפשר לפרסם. אבל אפשר בהחלט לומר שאם מחשבים את הנופלים במלחמה, ואת אלפי הפצועים, ואת הצורך בהגדלת הכוח הלוחם, מגיעים למסקנה שצה"ל זקוק לעוד חיילות וחיילים. נכון, לא בכל מקום, ולא בכל תנאי. אך הצורך כאן והוא דחוף.
התשובה המיידית, הקלה ביותר, היא הארכת השירות ל־36 חודשים, שימוש נדיב בצווי 8 והארכת והעמקת הנטל על חיילי המילואים. ברמה המיידית, כפלסטר ראשוני, זה עובד יפה. וזה מה שמערכת הביטחון ביקשה. היא כבר צרובה מהבטחות ו"מתווים" לגיוס חרדים, ולאנשיה אין כוח וזמן להיכנס לביצה הזו. הגדלת הסד"כ היעילה והזולה ביותר היא של מי שמשרתים כעת או שירתו. במקביל, אגף כוח האדם בצה"ל מנסה לטפל במצוקה של המילואימניקים ומשפחותיהם; לאחרונה החלו לחלק שם כספים והחזרים, ויש עוד מאות מיליוני שקלים בקופה (לטובת קוראיי, הנה הודעה: הם יכולים לסייע לבעלי עסקים, הם אפילו מחזירים למשפחות של משרתי מילואים הוצאות שהצטברו על שירותי בייביסיטר. רק תראו להם העברת ביט).
נדמה לי שראש הממשלה, שר הביטחון ובמידה מסוימת גם צה"ל לא הבינו את עוצמת התגובה הציבורית, הסנטימנטלית והעמוקה להעמקת הנטל. לכולם היה ברור שחייבים לעשות זאת; אין בכך ספק. אך הנטל עצום: 42 ימי מילואים בשנה, 70 ימי מילואים למפקדים וכ־84 ימי מילואים לקצינים. בחישוב פשוט, כל לוחם ישראלי שהשתחרר בגיל 21 יבלה עוד כשלוש שנים מחייו במילואים, עד גיל 46. אל מול זה, המפלגות החרדיות בדיוק קיבלו תוספות היסטריות לתקציבי הישיבות, ועמדו על סיפו של פטור היסטורי מגיוס. ובעיקר: בחברה שבה מתרחשת מלחמה נוראה שהחלה במתקפת פתע רצחנית, העין נודדת, מטבע הדברים, אל מי שלא משרתים. ומספרם וכוחם רק גדלים.
החרדים הוכו בעיוורון / חטא היוהרה הכה את עסקני החרדים בעיוורון. הם התמכרו לגוש נתניהו. התמיכה בהפיכה המשפטית הייתה טעות דרמטית; אילולא זו, הממשלה כבר מזמן הייתה מעבירה את החקיקה החשובה להם. הח"כים החרדים זיהו את עצמם פוליטית רק עם הימין. הדרישות התקציביות שלהם לא ידעו שובע. כאשר החלה המלחמה, הם חברו לסמוטריץ' – ללא ספק, השר הגרוע ביותר בממשלה, בתחרות קשה עם איתמר בן גביר – והמשיכו לדרוש ולקבל את האתנן הפוליטי שלהם. המתנה הגדולה ביותר שקיבלו הפעילים למען גיוס חרדים היא גולדקנופף; איפה הוא ואיפה התבונה הזהירה של עסקנים חרדים לפני דור.
יש פה שלושה מרכיבים: הארכת השירות הסדיר, חוק המילואים, וחוק הגיוס. לבנימין נתניהו הייתה תוכנית: להפריד. למדינה המשרתת, יעמיקו את הנטל. בשקט, בקומבינה עם החרדים, יעבירו את חוק הגיוס.
משום שנתניהו לא השתנה בכלום בעקבות 7 באוקטובר, הוא לא הבין שזו הפוליטיקה של האתמול. אפילו ח"כים בליכוד – בלי ספק, משפחת חסרי החוליות הרכרוכית ביותר בטבע – החלו להתקומם. חלקם אמרו שלא יצביעו בעד הכבדת הנטל על המשרתים בלי חוק גיוס שוויוני יותר. לפיד וליברמן הציגו גישות ברורות יותר. גם גנץ הודיע שהוא מתנגד להעמקת הנטל ללא המתווה שהוא מכנה "שירות ישראלי".
מכל הפוליטיקאים הישראלים, גנץ עוסק בנושא בהתמדה כבר שנים רבות. לעיתים מצטטים את אמירתו על מו"מ עם החרדים, זו שפירסם בשעתו הכתב הפוליטי של חדשות 13 ספי עובדיה: "אני שולח לכם דף ריק, חתום למטה בני גנץ, שני שליש דף שלכם. תמלאו מה שאתם רוצים. תשאירו לי שליש ואני אמלא מה שאני רוצה". ובכן, הנה מה שגנץ רוצה למלא בשליש שלו: מתווה שירות (לאומי או בצה"ל) וחינוך ממלכתי לכולם. לא בדיוק עניינים קלים לעיכול בציבור החרדי (או הערבי). לגנץ יש מתווה מוכן: גיוס של בין 2,500 ל־3,000 צעירים חרדים כל שנה, לפחות, לשירות לאומי או צבאי, הקמת מינהלת שמפקחת ומחליטה מי "תורתו אמנותו". בתמצית, לא משהו שהחרדים מוכנים לשמוע עליו כרגע. בכלל, העסקנים החרדים והמנהיגות הרבנית לפותים עדיין בהיבריס יוצא דופן. כמו שנאמר על שושלת בית בורבון, הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר.
שר הביטחון מצא את עצמו בין שלושה כוחות שמושכים לכיוונים מנוגדים. בצד אחד, הצורך המלחמתי בלוחמים, ומיד. הדרך היחידה: הארכת השירות ועוד ימי מילואים, ולמשך שנים. בצד השני, הדרישה הפוליטית החרדית לפטור מגיוס. בצד השלישי, חוסר הנכונות הציבורי והפוליטי להיכנע לחרדים, שוב, כאשר הציבור המשרת משלם את כל המחיר. למדתי להכיר את התנהלותו של גלנט במלחמה. כאשר מנסים לדחוק אותו לקיר, אם זה בדרום עזה ואם בפוליטיקה, הוא מבצע מהלכים אגרסיביים, מפתיעים, בהירים. בניגוד לביבי, אין לו שום בעיה לחתוך במהירות.
גלנט מנסה למנוע התפתחות סבירה בהחלט: חוק גיוס עקמומי, קומבינה, שיגרום לגל מחאה בתוככי צה"ל ובעיקר בקרב חיילי המילואים. הוא גם השר המחויב ביותר בממשלה להמשך המלחמה, וצה"ל, כאמור, נזקק מאוד ללוחמים. אם צה"ל מגייס עשר חטיבות מילואים, בהקצאה של 20 ימי מילואים ולא 40, המשמעות היא שתקופת הלוחמה קוצצה בחצי. אם הסד"כ הזה לא קיים, המשך המלחמה בסכנה. בעולם של שר הביטחון, אם ביבי יכול לסגור עם החרדים וגנץ יכול ורוצה לסגור עם החרדים, אז הם כולם יכולים לשבת יחד ולסגור דברים ביניהם.
3 צפייה בגלריה
חרדים בלשכת הגיוס. אם לא תושג פשרה, יש תמריץ למפלגות החרדיות ללכת לבחירות | צילום: צביקה טישלר
אירוע של פעם ב־75 שנים / יש כמובן עוד אפשרות, והיא סבירה בהחלט: שנתניהו ינסה לעקוף את גלנט וגנץ. יביא חקיקת קומבינה כלשהי, המקובלת על יהדות התורה, יכופף את חסרי החוליות בסיעתו (לא עניין קשה במיוחד), ויעביר פטור מחודש לחרדים (עם מס שפתיים על "יעדי גיוס" למען בג"ץ). הוא לא זקוק ל־61, ויש שטוענים שנתניהו לא יירתע מלהגיע להסדר עם הסיעות הערביות שיימנעו בהצבעה תמורת הישגים מסוימים. בכירים בממשלה חושבים שזה מתכון לפיצוץ ענק, חברתי, פוליטי ועם השלכות על המלחמה. "החיילים יצביעו ברגליים, זה יהיה תרגיל מסריח. והוא ייקח אותנו ככה ממילא לבחירות", אמר לי ח"כ בליכוד.
זה לשון המעטה. גלנט צדק כאשר אמר בנאומו ביום רביעי כי מלחמה כמו זו שישראל עוברת כעת היא אירוע של פעם ב־75 שנים. חיילי המילואים והסדיר נתונים במלחמה הארוכה ביותר מאז מלחמת העצמאות. מאות רבות מהם הקריבו את חייהם, אלפים נפצעו, אלפים רבים איבדו את חבריהם, עשרות אלפים יישאו את המראות והחוויות בכל ימיהם, עסקים נסגרו, משפחות התמודדו עם קשיים אדירים אל מול שירות קבע או מילואים ארוך ובלתי נגמר. המחשבה שאפשר לסדר צ'יק־צ'ק עוד קומבינה היא די מטורפת. עידן הבלופים נגמר.
במידה מסוימת, הכדור כעת עובר לגנץ. פוליטית, הדבר הבריא ביותר עבורו הוא לא להגיע לשום הסכמה. נתניהו ייאלץ לבחור בין קומבינה רקובה, שתעורר גל מחאה, לבין בחירות. הבחירה הראשונה יכולה להוביל גם היא, ממילא, לבחירות. לחרדים הוא יוכל לומר: נסתדר אחרי הבחירות. בלי ביבי, וגם בלי גלנט. המפלגות החרדיות יכולות לאיים עליו: אם לא תסכים כעת לפשרה נדיבה, גמרת איתנו. ועל זה אומרים במפלגות המרכז בישראל – האָט ער געזאָגט (אז הוא אמר). בפוליטיקה הישראלית כבר הבינו שהחרדים תמיד ילכו עם ביבי, אלא אם יפסיד ממש. ואם יפסיד ממש, הם ילכו עם כל מי שרוצה אותם – כי איזו ברירה אחרת תהיה להם, לצפות בממשלת אחדות חילונית גוזלת את כל התופינים מהישיבות?
מצד שני, גנץ מחויב למלחמה. כפי שנכתב כאן, יש לו אובססיה בריאה לנושא השוויון בנטל. הוא מאמין שיהיה ראש ממשלה. אולי עדיף בעבורו לנסות להגיע לפשרה עכשיו, כזו שממילא נתניהו יישא באחריות כלפיה, מאשר להמשיך לבעוט בפחית. אם יסכל כל הסדר, נתניהו ינסה להציג אותו מול החרדים כטומי לפיד (ז"ל) חדש. גנץ יחשוש מתרחיש כזה. הוא איש זהיר, ממלכתי. במרכז הישראלי אין פרו־חרדי ממנו. מול הציבור נתניהו ינסה לטעון שבגלל גנץ המלחמה בסכנה, שרק אם גנץ יחתום על "מתווה גיוס" (בלוף כלשהו), נוכל להמשיך ל"ניצחון המוחלט".
כפי שאתם רואים, מדובר פה במשבר פוליטי רב־ממדי, עמוק, עם פוטנציאל פיצוץ (פוליטי, חברתי) עצום. וכל זה במהלך מלחמה.
