בצילום? אבירם (41), בת אל (39), מאור (15), נועם (13), הדר (5) והכלבה לילה
מחוץ לתמונה? בת אל: "אמא של אבירם נפטרה צעירה והייתה לו אחות, הדס, בת 4 שאימצנו כבת. היא כבר בת 20 היום וחיה איתנו".
הבית? אבירם: "קנינו בהתחלה בית בשכונות הוותיקות ולפני 5 שנים יצא מכרז למגרשים בשכונה חדשה. עם הבנייה זה יצא כ־2 מיליון שקל. לשמחתנו הצלחנו להשאיר את הבית הישן, דירת גן עם 4 חדרים שמושכרת ב־4,100 שקל".
שדרות? אבירם: "אני הגעתי לשדרות ב־99 לישיבת ההסדר הגדולה. כשהתחתנו היא הגיעה לפה כי נשארו לי עוד שנתיים. אמרתי לה שאחרי השנתיים האלה היא יכולה לבחור איפה לגור ואני איתה". בת אל: "כשהגעתי אמרתי לו שאני לא נשארת דקה אחרי שהשנתיים מסתיימות. אני מירושלים במקור ורגילה לעיר. אחרי שנתיים אמרתי לו - בוא נקנה פה בית. התאהבתי. כל הדרום הוא לב אחד גדול".
טילים? בת אל: "זה בעיקר עניין של חוסן נפשי שצריך לבנות. גם למדתי שיטה שנקראת תרפיית ממדים שזו תרפיה תודעתית. זה מאוד עזר לי ואני עובדת בשיטה הזו עם הילדים ולאט לאט הגיעו גם שכנים וחברים לטיפול". אבירם: "בת אל עוזרת להם במקום לפנות למרכז חוסן".
מרכז חוסן? אבירם: "בשדרות יש את המרוץ לחוסן. ברגע שיש קסאמים, דבר ראשון אתה מרים את הטלפון ומתאם תור לחוסן. זה מרכז שהקימה העירייה עם משרד הרווחה ויושבים שם מטפלים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים וכו'. כשיש אירוע הדבר הכי חשוב זה לתפוס מהר תור כי כולם רוצים. זה כמו המרוץ לזהב, רק המרוץ לחוסן. זה לילדים בעיקר וזה עוזר. אז עכשיו בת אל היא מרכז החוסן המשפחתי, ושל השכנים".
7.10? בת אל: "ירדנו למרתף ורק אחרי שאחות של אבירם התקשרה וסיפרה מה עבר עליהם באופקים הבנו מה באמת קורה. הם ברחו לגג ואח של גיסו של אבירם היה אחרון לברוח ונהרג". אבירם: "יש לי עוד אח בנחל עוז וגם איתו היו התכתבויות עד שפינו אותם. הרגשתי שאני חייב לצאת לעזור. אני גם מתנדב כנהג אמבולנס כשצריך".
אמבולנס? אבירם: "בשעה 13:00 יצאתי יחד עם אחי על האמבולנס והתחלנו לפנות גופות. למחרת עזבנו את שדרות למושב נחם ששם יש לאבא שלי כמה צימרים. חשבנו שנגור בצימר כמה ימים אבל זה נמשך 5 חודשים. חזרנו לשדרות רק בשבוע שעבר".
מפונים? בת אל: "שבועיים ראשונים היינו בשוק טוטאלי. אבל אחרי שבועיים התעשתנו והבנו שזה המצב וצריך כמה שיותר מהר לייצר שגרה. דבר ראשון הכנסנו את הילדים למסגרות חינוך. לנו לא הייתה עבודה כי הכל נעצר והתחלנו להתנדב ולעזור איפה שצריך. אבירם הקים חמ"ל בבית".
אבירם: "הייתה תקופה קשה אבל הבנו שזו המציאות וצריך לחזור לחיות. היה לנו דייט שבועי לי ולבת אל בימי חמישי היינו יוצאים קבוע לסרט או פאב לשתות משהו". בת אל: "באחד הימים באתי לשדרות והבאתי איתי לצימר את כל העציצים שלי, אמרתי לעצמי אני הופכת את זה לבית שלי. צריך לחיות".
מה עושים? בת אל: "יש לי אולפן הקלטות בבית ואני יוצרת שירי ילדים. בצעירותי הייתי עובדת בבאר־שבע כמורה למוזיקה ועושה חוגי ריתמיקה בגני ילדים. ותמיד היה חסר לי חומר מוזיקלי לילדים. שירים על חגים או עונות השנה שיעבירו גם מסר ערכי, אז התחלתי לכתוב בעצמי והגננות אהבו. הבנתי שיש דרישה לחומרים אז התחלתי למכור את השירים והחומרים שלי. הכנתי תוכניות לגני ילדים, גננות ומורים והייתי מעבירה אותן השתלמויות בזום. לאט לאט התחילו להיכנס מורות וגננות מכל הארץ ובשנים האחרונות גם מהעולם. ארה"ב, סין, גרמניה. בתי ספר וגנים יהודיים שחיפשו תוכן ערכי הגיעו אליי דרך היו־טיוב שלשם הייתי מעלה שירים. אני לא יודעת תווים אבל יודעת לנגן".
זו הפרנסה שלכם? אבירם: "כן. אני עובד בחצי משרה גם כמנהל פרויקטים אבל המוזיקה זה העיקר ואני מנהל את העסק. כבר בהתחלה הבנתי את הפוטנציאל ודחפתי אותה לעשות. בת אל מצליחה להביא ערכים ומסר בשירי הילדים וזה חסר. עם החזרה שלנו עכשיו לשדרות אנחנו מנסים להחיות מחדש את העסק והכנו תוכנית שנקראת גיבורים לנצח, בעקבות המלחמה וזה ייצא באפריל".
מצב כלכלי? בת אל: "בחודשים של המלחמה הכל נעצר אבל היה לנו כסף בצד ואנחנו בסדר". אבירם: "הקטע של הכסף, עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא פחות מעניין. כל מה שעברנו הכניס אותנו לפרופורציות. אנחנו בסדר, ברוך השם. זו לא תקופת השיא של חיינו אבל אנחנו חיים ובריאים וזה הכי חשוב. בעזרת השם נחיה מחדש את העסק".
חזרה לשדרות? אבירם: "ברגע שהודיעו שמוסדות החינוך חוזרים לפעול - זו לא הייתה שאלה. ארזנו וחזרנו".
