לפני פחות מחודש הורידה חברת מודי'ס את דירוג האשראי של ישראל, הרבה בגלל חוסר היציבות במשק בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". מזל שמודי'ס לא בדקה באותה הזדמנות גם את היציבות של הכדורגל הישראלי, אחרת גם דירוג האשראי שלו היה צונח פלאים. חוסר יציבות, זה שם המשחק אצלנו, מחסור בסבלנות, הכתרת מלכים מהירה ואחר כך הורדתם לקרקע, אם לא מתחת לזה, באותה מהירות. וגם להפך, קטילה זריזה ובהמשך ניפוח חסר פרופורציות. נכון שבכדורגל מה שקובע זה מבחן התוצאה ואתה שווה כמו המשחק האחרון שלך, אבל בכל זאת אצלנו הכל קיצוני יותר - ולא חסרות דוגמאות.
מסאי דגו למשל. המינוי שלו התקבל בלעג על גבול הסרקזם. לצד הביקורת המקצועית (המוצדקת, צריך לומר, לנוכח הרזומה של המאמן) נשמעו גם אמירות על סוף הקריירה של גל אלברמן במכבי חיפה עוד לפני שצברה תאוצה, ואפילו על תום עידן יעקב שחר בכדורגל הישראלי. חשבו שהוא איבד את זה. על דגו נאמר שהוא לא יוכל להיכנס לעולם לנעליו הגדולות של ברק בכר, והשאלה היחידה הייתה עד איזה חג הוא יזכה להגיע (הפסימיים דיברו על סוכות והאופטימיים איפשרו לו גם להדליק נרות חנוכה בכפר גלים). והנה, פורים עוד מעט כאן ודגו לא רק נכנס לנעליים של בכר, הוא אפילו הרחיב אותן. אותם מבקרים שליגלגו על המינוי טוענים כעת שאליפות של דגו תהיה מרשימה יותר מכל השלוש של בכר ביחד.
רובי קין עשה את הדרך ההפוכה. נכון שגם המינוי שלו התקבל בחשדנות לנוכח רזומה האימון הדל שלו, אבל הקריירה המרשימה כשחקן ובעיקר פתיחת העונה המצוינת של מכבי ת"א הכתירו אותו מהר מאוד כדבר הבא בכדורגל הישראלי, האירי, הבריטי, העולמי והגלקטי. אבל בשלב מסוים הגיעו התוצאות הפחות טובות, שלצידן הבצורת של ערן זהבי, וקין הפך ל"מאמן החלש ביותר בקריית־שלום בשנים האחרונות". פתאום ההרכבים שלו לא טובים, החילופים עוד פחות, וכל התבטאות או שתיקה שלו נבחנה במכשיר שמיעה רגיש במיוחד והושמה תחת זכוכית מגדלת. שום דבר לא השתנה אצל דגו וקין מאז תחילת העונה, חוץ מזה שהם צברו קצת ניסיון וביטחון. הם אותם מאמנים עם אותן יכולות, ורק התוצאות של הקבוצות שלהם השתנו - לא תמיד בזכותם או בגללם - ובעקבותיהן דעת הקהל ההפכפכה.
אמרו שדגו לא יכול להיכנס לנעליים של בכר, אז הוא הרחיב אותן. אמרו שקין הוא הדבר הבא, ואז קבעו שאין לו מושג. מתהפכים פה משבת לשבת
