מכבי נתניה היא "קבוצה רומנטית", ככה תופסים אותה חלק גדול מאוהדיה (כן, אני אוהד נתניה), עיתונאים ואנשים במועדון. יש לה בעלים שהוא אוהד שרוף שמסתובב עם חולצת הקבוצה, ביציעים אתה נתקל בקביעות באוהדים שחצו מזמן את גיל 50 ששרים בעיניים לחות "האימפריה עוד תחזור", ובתוכניות הספורט ברדיו המקומי אין לך סיכוי להגיע לפרסומות לפני ששמעת בפעם האלף שחקן עבר מתרפק באובססיביות מייגעת על השנים הגדולות מהסבנטיז והאייטיז.
רומנטיקה זה נחמד, אבל נראה שבנתניה היא מגיעה עם ערימות מוגזמות של נאיביות. ההפסד להפועל חיפה היה דוגמה מובהקת לנאיביות שערורייתית שהבעלים הרומנטי אייל סגל צריך למסגר, לתלות בכניסה לחדר ההלבשה, לדפוק בזעם על השולחן ולהודיע: די! כזה אני לא מוכן לקבל יותר!
תקציר האירועים: אחרי שער יתרון בדקה ה־3 ועם סדרת מצבים ודומיננטיות שצריכים לסדר לה ירידה להפסקה עם 0:4, הצליחה המארחת להסתבך ברגליים בצורה כל כך מביכה עד שליריבה לא נותרה ברירה אלא להפוך את התוצאה משום מקום.
לא הייתי נדרש להפסד ליגה בשלהי העונה הסדירה - לא צריך לריב, יש מספיק לכולם - אלמלא חשבתי שהוא מסמל משהו רע שעובר על הקבוצה שלי, אותה נאיביות מקוללת של מי שלא מסוגלים לקחת. מה שמדאיג אותי זו העובדה שזה לא חדש. מדובר בקבוצה שבארבע השנים האחרונות הגיעה פעמיים לגמר הגביע, אך נחנקה פעמיים ברגע האמת (ב־2019 הייתה צריכה לשמור על היתרון עוד 7 דקות), ידעה להשיג את הכרטיס לאירופה ולהעביר את ההכרעה מול בשאקשהיר אליה הביתה, אבל פיספסה והפסידה בגומלין באצטדיונה.
עכשיו ההשתנקויות מתרחשות במסגרות הרבה פחות נוצצות, אבל הסימפטומים זהים. חוסר היכולת לסגור סיפור, לקחת משחק קריטי בכוח, לנצח עם גול מכוער בדחיקה עם הירך. במקום זה יש היסוס, חלוץ שמוסיף עוד נגיעה מיותרת לפני הבעיטה, פאניקה, חילוף שמשדר לחץ והרגע הזה שעמוק בפנים אתה כבר יודע - הולכים להפסיד.
נתניה, עם הרומנטיקה ואיך שהיא תופסת את עצמה, הייתה בטוחה שהיא מגיעה לעונה הזו כדי להתמודד בפלייאוף העליון. שמישהו יודיע לה שעם הנאיביות והסימפטומים היא עוד עלולה לרדת ליגה.
עם כל הכבוד לרומנטיקה הנתנייתית, ההפסד להפועל חיפה הוא דוגמה לנאיביות שערורייתית שאייל סגל צריך למסגר, לתלות בכניסה לחדר ההלבשה, לדפוק בזעם על השולחן ולהודיע: די!
