בתוך ביתה של עדית אטינגר שבקיבוץ כפר עזה הקימה חוליה ממחבלי הנוח'בה הארורים את החמ"ל שלהם. עכשיו הבית כבר נקי מאלפי הקליעים, ועדית מובילה אותנו בין החדרים כמו בסט של סרט אימה. "כל הארון היה הפוך, מהחלון הזה הם עמדו וירו על החיילים שניסו להגיע לחלץ אותנו. אפילו זמן לכתוב מכתבים היה להם. הם תלשו דף ממחברת והשאירו בכתב יד מסודר, בסבלנות, בלי למהר, גם על הקירות הם חרטו – 'אנחנו ננצח אתכם'. פעמיים הם ניסו לפרוץ את הממ"ד אבל לא הצליחו. ואיזה מזל, כי זה כל כך קל".
"רגע, זה לא ננעל?", שואלת אותה פרופ' ענת ברונשטיין קלומק, שעומדת בראש בית הספר לפסיכולוגיה שבאוניברסיטת רייכמן. "לא, ממ"ד מיועד להגנה מפני רעידות אדמה וטילים ולדלת שלו אין נעילה. איך שהסתגרנו כאן שאלתי את עצמי 'מה עשו בשואה', והארון היה מולי. ארונות. ברור. אז הזזנו את הארון ושמנו אותו מול הדלת, ואולי זה מה שמנע את הפתיחה שלה", עדית משחזרת וענת מתבוננת בה בעיניים פעורות.
"אני שוכבת פה ככה", היא משחזרת ומקפלת את עצמה על הרצפה, צמודה לזווית שבין שני קירות הבית, והבן שלי, שחר, שהוא בן 25 והגיע לבקר אותנו באותו סוף שבוע, מתחיל לתת הנחיות פיקוד, סוגר לנו את האור ואת המזגן, ונשכב לידי, מניח לשנינו כרית משותפת, וכאן עודד הבעל שלי, שהוא ארוך, נשכב על מזרן שהורדנו לרצפה במאונך אלינו, וככה 19 שעות. והמחבלים פה מעבר לקיר, בחדר השינה שלי, והופכים את ארון הבגדים שלי והולכים ובאים בתוך הבית וכל הזמן צועקים 'אללה אכבר, אללה אכבר' ואני שותקת. ענת, את מאמינה, 19 שעות אני שוכבת כאן על הרצפה ולא מדברת? אני לא מדברת, את מאמינה?"
השתיים נפגשו כאשר עדית והמשפחה שלה פונו מכפר עזה למגורי הסטודנטים שבאוניברסיטת רייכמן, שבה ענת מלמדת. ועדית, שהיא מטפלת זוגית ומשפחתית, מנהלת האגף לשירותים חברתיים במועצה האזורית בני שמעון ומומחית בעיבוד תהליכי אבל ושכול – שאלה את עצמה ואת סגל האוניברסיטה איך היא יכולה להשתלב בעשייה המקצועית בזמן המגורים כאן.
ענת, למה בחרת בעדית כגיבורה שנכנסה לך ללב?
ענת ועדית מתחבקות, וענת עונה: "מתחילת המלחמה, במסגרת חמ"ל החוסן שהקמנו באוניברסיטה, טיפלתי במקרים קשים של חטופים, הרוגים, פצועים, גם הקפיצו אותי לסייע למשפחות חטופים ונעדרים, והרגשתי ששמעתי וראיתי את הכל. אבל אז עדית הגיעה לפגישה אצלי במשרד וזה היה מבחינתי לפגוש את שיא החוסן. מנהלת של האגף לשירותים חברתיים וראש תחום אוכלוסייה בחירום, שהמומחיות שלה בטראומה ושכול, והיא מספרת לי את מה שעבר עליה ועל המשפחה שלה בשבת השחורה, ואיך המקצועי והאישי שלה מתלכדים יחד, וזה דיבר אליי בצורה מאוד עמוקה, כי חצי שנה לפני המלחמה איבדתי את אמא שלי באופן טראומטי ואני עדיין מתמודדת עם המוות שלה. ותוך כדי השיחה אני שואלת את עצמי – בתור מה אני מדברת עם עדית? בתור ניצולה? בתור מומחית? בתור מטפלת?"
עדית, צוחקת: "בתור הכל".
בינתיים הספיקה כבר עדית להעביר שיעור לסטודנטים עם ענת והיא כבר משובצת בתוכנית הלימודים באוניברסיטת רייכמן לפרויקט מסקרן שבו, בעזרת כלים של מציאות מדומה, יעזרו למפוני הצפון והדרום להתכונן ליום שבו יחזרו לבתיהם.
עדית: "טיפול בחשיפה באמצעות מציאות מדומה".
ענת: "זה פרויקט מחקרי־טיפולי שנולד באוקראינה ושהתחלנו לפתח כדי לעזור לאנשים לעשות חזרה על יבש, לפני החזרה הביתה. אמרתי לעדית שאני לא רוצה לעשות עבודה בשביל המפונים, אלא ביחד עם המפונים, ביחד איתה".
הן מביטות זו בזו בהערכה וברגש. ואני מעיזה לשאול את עדית על פחד. "לא. לא פחדתי", היא אומרת לאט, מהורהרת. "אמרתי לעצמי 'אני בשואה, אבל אנחנו נישאר בחיים', ותוך כדי גם הבנתי שחיי ישתנו מכאן מקצה לקצה".
מה הבנת?
"שאני מפסיקה לנהל, ודמיינתי מקומות יפים ובטוחים שאני נמצאת בהם כדי לנתק את עצמי מהסיטואציה, לעשות החצנה, וככה העברתי את הזמן עם הרבה נשימות... רק שבאיזשהו שלב יש לי כבר פיפי, אבל אני לא מעיזה לעשות והחושך כבר ירד. הבן שלי שוב גילה מנהיגות כשהוא קם והזיז את עודד מהמזרן ונעמד ועשה פיפי שנספג בתוך המזרן. ולמה למזרן? כדי שלא יהיה רעש. ואנחנו, ההורים שלו, קמים אחריו וכל אחד לוקח שליש מזרן ועושה פיפי", עדית מתארת את רוח הפיקוד שגילתה בהתנהגותו של בנה, וענת בעיניים בורקות מדמעות מקשיבה, הפעם במקום שבו התרחש כל הסיוט.
ענת: "את רואה למה אני מחוברת אליה? כי כמטפלת את חייבת לטפל בעצמך, להסכים לראות את הפגיעות של עצמך, וזה קנה אותי. בזכות זה הבנתי כמה שאנחנו דומות. וכשעדית סיפרה לי שהמשפחתיות החזיקה אותם ביחד, שהילד תפס פיקוד ושהם דיברו אחד עם השני בעיניים והבינו זה את זה בתוך הגזירה של השתיקה – גם אצלי הכוח הוא המשפחה".
עדית: "עבורי, זה היה מפתיע להצליח לשחרר ולתת את הפיקוד בידי הבן שלי שיגן עליי, כשכל הזמן היו היתקלויות בחוץ, ולהבין שאני צריכה להחליף את השמלה שהייתה רטובה מפיפי ולמצוא בארגז המצעים חולצה צבאית של הבן ולהחליף ולהישאר בחולצה ותחתונים ולתכנן שכשיבואו החיילים ארוץ לקחת זוג מכנסיים וכפכפים ובקבוקי מים ומטען ואני משננת את סדר הדברים שאקח, כדי שלא אשכח".
ענת, כמומחית חוסן, מה את אומרת על התפקוד של עדית?
"אין יותר בריאות נפשית מזה, כי זה להכין את החוסן מבעוד מועד מבלי לדעת שתיתקל בכזאת זוועה. כשאת מוכנה עם מחסני חוסן מלאים, ברגע האמת קורה לך מה שקרה לעדית ואת מתעשתת מאוד מהר".
ומה צופן העתיד? הוא כמו עץ הלימון באחורי הבית, מטרים ספורים מהסולם שהשעינו המחבלים אל הקיר וטיפסו באמצעותו לגג, לטווח את לוחמי צה"ל. "יש המון לימונים על העץ, הטבע לא עוצר", אומרת עדית וממלאת את ידינו המושטות בפרי הצהוב.
