אפשר להעריך שתחת ידיה של הפיזיותרפיסטית מיכל ורד עברו כבר מאות אם לא אלפי מטופלים ב־17 השנים שבהן היא "מעמידה אנשים על הרגליים". ידיה העדינות, תלתלי הזהב והקול הרך משווים לה ארשת מלאכית, כזו שיודעת לחזק ולרפא לא רק את פצעי הגוף, אלא גם להרים מתהומות את הנפש.
"כשאלמה הגיעה אלינו לסורוקה עם הצמה הארוכה שלה, כל מה שהרגשתי זה שאני רוצה לחבק אותה, אבל הבהילו אותה מיד לטיפול נמרץ", מספרת מיכל על האישה עם הצמה הארוכה, היא אלמה אברהם בת ה־84, שנחטפה לשבי חמאס ורק בזכות עוז הנפש והגוף הצליחה לשרוד את הנורא מכל. "התאפקתי לא ללכת אליה לשם. חודש ימים הרופאים נאבקו על חייה, ולמעשה פגשתי אותה לראשונה כשהתבקשתי להתאים לה כרית מיוחדת נגד פצעי לחץ", היא מסבירה.
"כל כך קיוויתי שהיא תצא מזה. בטיפול השני כבר עלינו כל הצוות הפרא־רפואי לטפל בה, ושם כבר יכולתי להגיד לה כמה שאני שמחה לראות אותה וכמה רציתי לחבק אותה. היה לנו חיבור מאוד מהיר. עכשיו היא כבר אצלנו בשיקום".
אז את רואה אותה כל יום.
"כן. היא אישה אצילית, צנועה, שלווה, יש בה משהו קיבוצניקי חזק".
כפי שראינו אצל כלל נשות קיבוצי העוטף מאז 7 באוקטובר.
"כן. נחשפנו לחוסן שלהן. כמטפלים, אנחנו תמיד רוצים לדעת איך המטופל תיפקד לפני שהוא הגיע אלינו, אנחנו מנסים לדמיין איך הוא הלך לפני כן, איך הוא הסתדר, מלקטים מידע מהמשפחה, כי כל מטרתנו היא להחזיר אותו לתפקוד קודם. אני כל כך רוצה שהיא תשיג הליכה ביתית בטוחה. כל כך קשה לי לחשוב על אלמה בשבי, זה שובר לי את הלב".
מה היה מצבה כשהגיעה אליכם?
"היא הייתה במצב קשה, מדדים מסכני חיים, עם פצעי גרירה קשים וגם קשים למראה, שהיא עדיין מחלימה מהם. קשה לדמיין את אלמה, אישה מבוגרת, נגררת ככה, בין אם כדי להוביל אותה לשירותים או בזמן ששיחררו אותה. הלב נקרע ואי־אפשר לתפוס את הרוע הזה. רוע שמתחיל בכלל בכך שלקחו אותה מהבית, שלקחו את כל המבוגרים מבתיהם, שהעלו אותה על אופנוע, רק הנסיעה בדרך החתחתים הזו למעשה זו טראומה. את הצמה היו חייבים לגזור לה בבית החולים כי לא הייתה ברירה, אבל היא נשארה יפהפייה. ואני מרגישה שהסיפור שלה הוא עוד ניצחון קטן בדרך".
מיכל עצמה בת 47, אמא לארבעה ונשואה לאיש קבע. המלחמה והצורך לטפל בפצועים רבים שהגיעו מהחזית הפכו את השגרה שלה לעמוסה במיוחד: "אומרים שאנחנו רגילות לכך שבני הזוג שלנו לא נמצאים בבית, אבל עכשיו בן הזוג שלי נעדר עוד יותר, וגם כשהוא מגיע הוא עסוק ומוטרד. אצלי נפח העבודה גדל מאוד, ואני נעזרת בבייביסיטר לילדים ונשארת עד מאוחר במחלקה שהוכפלה בימי המלחמה", היא מתארת את שגרת יומה, שכוללת גם היכרות קרובה מאוד עם דור הגיבורים הצעירים שחזרו מהקרבות, שלהם היא והצוות שלה עוזרים להשתקם.
"הם צעירים ורובם לוחמים שהגיעו מלאים במוטיבציה לחזור לשדה הקרב, אז מראש המצב הפיזי שלהם הוא הכי גבוה שיכול להיות. נכון, הפציעה זה לא משהו שהם תיכננו, אבל הם פייטרים ואפשר להגיע איתם לתפקודים מאוד גבוהים, וזה מה שאנחנו בעצם רוצים – להחזיר אותם לעמוד על הרגליים ולהשתפר להיות עצמאים כמה שיותר ולקבל בחזרה איכות תפקודית".
מה הכי עוזר להם?
"מצידם נדרשות עבודה קשה, מוטיבציה ותמיכה של המשפחה והחברים, שזה מאוד משמעותי, ומצידנו נדרשת מקצועיות, ניסיון, הדרכה לתרגילים ולתמיכה הנכונים".
מיכל אומרת שאין יום שבו היא לא חושבת על החטופים שנמצאים עדיין בשבי, ושהיא דואגת להם מאוד. "תמיד יושב אצלי הסיפור הלא־גמור של רון ארד, ועכשיו הדאגה לחטופים היא פי 134, כולם צריכים לחזור כבר".
ועד שזה יקרה היא עם אלמה, הן מדברות הרבה מאוד ומיכל מעידה שאלמה "חוזרת להיות בלבוסטה".
ועכשיו החלום שלה הוא שאלמה תחזור לרקוד לצליליו של לאונרד כהן. "גילינו תוך כדי הטיפולים ששתינו אוהבות אותו. בפעם השנייה שטיפלתי בה, השמעתי לה משירי ארץ ישראל הישנה והטובה שגם אני אוהבת, אבל אז אמרתי לה, רגע, בואי תבחרי את מוזיקה, והיא ביקשה לאונרד כהן. מאז אנחנו חזק עליו. היא עוד תרקוד לצלילי 'דאנס מי טו דה אנד אוף לאב'", מבטיחה מיכל בשם המטופלת האהובה שלה.
