איך לעצבן איטלקי? טוב, זה לא ממש ברצינות, כי אין שום סיבה להקניט בן לאומה כה טובת לב ומזג. אבל כדאי שתדעו שאיטלקים עשויים לפתח קריזה עוצמתית, על לא עוול בכפכם, ולהכריז תוך דקה על סכסוך. למשל, אם תצעדו אל תוך חנות הספרים שלו, בשעה 12:25. החנות נסגרת בעוד חמש דקות ואתם מסתובבים ומעלעלים בשקט בכתבי עת מרהיבים והוא מתאפק שתי דקות ואז מתפרץ כגייזר:
“סקוזי סניורה, אבל אני סוגר פה עוד שלוש דקות!”
נו בסדר, מה כבר קרה? יש לי עוד שלוש דקות לחפש ספר על וויוולדי.
"לא, אין לך גם דקה! אני מאחר לארוחת צהריים, ואני חייב לנוח, כי הכבד שלי מפרפר באלכסון. אני מכבה בזה הרגע את החשמל. הנה כיביתי".
איטלקי חמוד ונינוח הופך לזאב ערבות אם רק מתפתח פוטנציאל לגזול ממנו דקה מהפסקת הצהריים שלו. אגב, היא תימשך שלוש שעות ויידרשו כמה ספלי אספרסו על מנת לרכך את היקיצה. כמה חבל שהעם בציון מחקה את הקפיטליזם האמריקאי, שבו עובדים עד שמתים. היה מתאים יותר למזג הפרלמנטרי שלנו לנקוט גישה ים־תיכונית נינוחה שבה מועדי פתיחה הם המלצה בלבד.
ההיסטוריה תשפוט
סניור ברגה חוזר רגוע מן הסיאסטה. עכשיו הוא מוכן לטפס ולחפש למעני במדפים מאובקים את הספר המופלא "השפיריות של עמק אאוסטה". אמיתי. הוא גם יטלפן ויזמין עבורי בחיוך מחנות ספרים אחרת. כי המידע באיטליה על שפיריות קצת חלש כרגע.
קשה להבין את הפרדוקס האיטלקי ששמו: "אנחנו פתוחים אבל סגורים". אבל הנה דוגמה להמחשה: נניח שהייתם פותחים כרגע מסעדה בפתח־תקווה במיקום מצוין? סביר שהייתם פותחים אותה מדי יום ומכינים אוכל טרי ומפתה, עד אחרון הלקוחות, נכון? וגם הייתם מפרסמים את דבר קיומה בכל אמצעי? וסוגרים רק ביום כיפור ובערב יום השואה ובערב יום הזיכרון? אז לאיטלקים יש דרך שונה, וההיסטוריה תשפוט עם מי הצדק. באזור כפרי ומנומנם כשלנו, המסעדה תהיה סגורה לחלוטין אלא אם יש סיבה נפלאה לפתוח אותה. מה בוער כשאפשר לשחק צאן (Tsan) על הדשא בפארק עם חברים ובירה?
פתוח זה הסגור החדש
15:00 בצהריים. כל המסעדות נעולות על בריח. עד 19:00 בערב לא ייפתח כאן שום בית עסק. אתם הורים הנוסעים בדרכים הארוכות עם ילדים? שתמיד, אבל תמיד, יהיה לכם ברכב אוכל שילדים מעריכים, כמנחה לאלים ולקדושים בסביבה. לטובתכם. מחפשים מכולת? סופר? תמצאו רק אם אין במקרה איזה חג של קדוש לאומי, כמו למשל סנט אורסו, שר היער והעצים, שלכבודו נועלים הכל ולתייר הרעב אין מושג מדוע.
אנחנו דוהרים בדרך יפת נוף. רעבים אש. הוא נוהג ואני מחפשת ברשת מסעדה פתוחה.
מצאתי! מסעדה הידועה במנות האורגניות שלה. כתוב כאן Aperto. דהיינו פתוח. אני מתקשרת לשמור מקום. הנה הדיאלוג שמתפתח: כל מילה אמת.
שלום, הגענו ללה קורונה? נרצה להזמין מקום.
למתי?
לעכשיו.
עכשיו??? אנחנו סגורים!
אבל ברשת כתוב שאתם פתוחים.
אז תאכלו ברשת, סניורה.
אפשר הערב?
הערב סגור.
ומחר?
מתי? בעצם מחר אנו סגורים.
אז אתם בכלל בחופש?
מה פתאום? המסעדה פתוחה, אבל בדיוק סגור.
מה?!
סניורה! הסברנו לך. אנחנו פתוחים אבל סגורים!
× × ×
הפרייז הספרותי הזה, Siamo aperti ma chiusi, (אנו פתוחים אבל סגורים), הפך לסלוגן של כולנו. ומשמש להסברת כל כך הרבה מצבי חיים רוטטים.
המלצה מסעדה טובה שלרוב גם פתוחה: La Pallud ליד העיירה היפהפייה קורמאייר. תפריט מקומי עם מתאבנים מחוללי רעב ונוף אל הרכסים השחורים, הגבוהים והמשוננים של המונבלאן
