קצת משונה לכתוב במלאת 90 שנה להולדת קרוב משפחה שלא הכרת, ועוד אבא. אני לא יכולה להעיד עליו דבר בגוף ראשון. לא איך התפתל מול מכונת הכתיבה שלו בניסיון לבחור את המילה הנכונה, המדויקת; לא איך הלך ברחובות העיר שלו, תל־אביב, כדי לנוח מאותה התפתלות; ולא איך ידע להצחיק אנשים עד דמעות. את כל אלה אני יודעת רק מיד שנייה, כמו סיפורים אחרים שליקטתי בניסיון לבנות את דמותו.
היחסים שלי איתו, החד־צדדיים, הם יחסים של חיפוש מתמיד. זה בולט בעיקר כשאני הולכת כמוהו ברחובות העיר, ומגיעה למקום שאהב במיוחד — בית ילדותו ברחוב פרוג, דיזנגוף פינת פרישמן, עצי השקמים הוותיקים בקינג ג'ורג' — ומרגישה כאילו החמצתי אותו ממש רק בכמה דקות. לעולם אחמיץ אותו בכמה דקות.
הסיפורים שאני שומעת עליו משמשים אותי כמו קודים שבעזרתם אני מנסה לפצח מה היה מרגיש ואיך היה נוהג בסיטואציות מסוימות. אבל האמת היא שלא צריך אותם כדי להבין מה היה חושב ומרגיש ביחס לתקופה הסוערת שאנחנו חיים בה היום. צריך רק להאזין לגיבורי המחזות שלו.
"אני אוהב למלוך. אוהב? לא. לא זאת המילה. לא יכול בלי", מהרהר דוד המלך בקול רם במחזה 'כתר בראש'; מנהיג זקן שממשיך להיאחז בכל כוחו בכיסאו ומסרב למנות לעצמו יורש.
והמלכה איזבל, מסבירה למלך אחאב במחזה 'אוכלים', שאין בעיה להפקיע מידי נ־בות היזרעאלי, אזרח פשוט, את הכרם שלו, הגובל בארמון, למרות שמדובר בעניין לא חוקי: "אתה המלך, זה בסדר. חוקים שלא נוחים לנו, הם חוקים לא טובים. לא צריך להתרפק עליהם. שום חוק לא קדוש. לא ייתכן שחוקי הממלכה יעמדו מעל לממלכה. הממלכה זה העיקר! קרא ליועצים שלך, הם כבר ימצאו דרך לעשות את זה חוקי, אם אתה כל כך רוצה. החוקים לא יאכזבו, אני בטוחה. לא ייתכן שחוק של הממלכה יתנכר כל כך לממלכה".
אבל שובר לב מכולם הוא דיקיופוליס, גיבור המחזה 'הנבחרים' (שאורי זוהר גילם בתיאטרון חיפה), אזרח אתונאי שמחליט על דעת עצמו לכרות שלום פרטי עם ספרטה, בניגוד לעמדת מדינתו. כאשר הוא מגיע לאסיפת העם כדי לשטוח את עניינו, מתעמתים איתו מרילדס וקליאון, נכבדי העם, בדיאלוג שמזקק את הדיון שמתחולל היום בעצם השאלה — מתי תפקידו של האזרח להגן על ארצו ומתי תפקידה להגן עליו:
מרילדס: "ובצד הנוקשות חשובה היום האחדות!... אתונה שלנו היא דמוקרטיה! — לעולם אל נשכח זאת — וכל אזרח רשאי לחשוב בה באופן חופשי, אבל בתנאי שלא יחשוב בניגוד לכולם... מפני שאזרח שחושב בניגוד לכולם עלול גם לדבר ולפעול בניגוד לכולם, ומי שמדבר ופועל בניגוד לכולם הוא כמו תפוח רקוב שמרקיב את כל התפוחים שבחבית! וחובה להשמיד אותו, בשם זיאוס, ללא רחמים! אנחנו חיים בימי מלחמה, ואתונה יש רק אחת!"
דיקיופוליס: "גם דיקיופוליס יש רק אחד. והוא לא מתכוון למות, לא בשביל אתונה ולא בשביל שום עקרונות שבעולם!"
קליאון: "הרצון לחיות מעביר אותך על דעתך".
דיקיופוליס: "זה נכון, קלי־און!... השתגעתי. אני רוצה לחיות!... אני מתפגר ופה מק־ שקשים על עקרונות בשם זיאוס".
קליאון: "ארץ גוועת שמוותרת על העקרונות שלה כדי להתקיים — בסופו של דבר תמות! מפני שלא יהיה לה לשם מה לחיות!"
דיקיופוליס: "אני לא מד־בר על ארץ. אני מדבר על דיקיופוליס".
קליאון: "אם הארץ תמות, גם דיקיופוליס ימות".
דיקיופוליס: "לאף אחד אין זכות לוותר על החיים היחידים של דיקיופוליס בשם ארץ, או בשם כל דבר אחר!" •