מכבי ת"א ומכבי חיפה מלהיבות, ויחד עם הפועל באר־שבע והפועל חיפה הן מייצרות צמרת מרשימה של קבוצות שהעונה הן גדולות על הליגה. התחתית, מנגד, לא יכולה לרדת נמוך יותר, עם תשע קבוצות, מבני־ריינה שבמקום השישי ועד להפועל פ"ת האחרונה, שברמה כזו או אחרת עדיין בסכנת ירידה. ובין לבין יש את בני־סכנין.
הקבוצה של סלובודן דראפיץ' יושבת במקום החמישי והיא בדרך הבטוחה לפלייאוף העליון. בהתחשב בכל המכות שספגה בפתיחת העונה ולפניה, ממש לא מדובר בעניין של מה בכך. צרות עם הרשות לבקרה גרמו לסכנין לעלות למחזור הראשון עם קבוצת נוער מחוזקת, במחזור השני היא איבדה את המנהיג שלה בירם כיאל, ומפגרת המלחמה חזרה עם זר אחד בלבד בסגל, אדריאן פאון, מושאל שבאר־שבע ויתרה עליו חודשיים אחרי שרכשה אותו. אם מוסיפים לכל התערובת הזו את משטח הדשא הרע בדוחא ואת הסגל האנונימי במיוחד שמציגה העונה הקבוצה - ומקבלים את אחד ההישגים הגדולים בתולדותיה.
ב־12 משחקיה האחרונים הפסידה סכנין רק למכבי חיפה ובאר־שבע, וניצחה בין היתר את הפועל ת"א, בית"ר ירושלים ומכבי נתניה - קבוצות עם יותר משאבים, קהל ושאיפות. היא עשתה זאת בלי אף שחקן שיכול אפילו להתחפש לכוכב - עם כל הכבוד לדור חוגי או קלאודיו ספינלי שהגיע בינואר, חלוץ ארגנטינאי בעל שם ולוק מרשימים אך רזומה צנוע - אלא בעזרת לא מעט שחקנים שנזרקו מקבוצות תחתית בליגת העל או הגיעו מהלאומית. הבולט שבהם הוא סאהר תאג'י, כישרון בן 23 שעבר אליה מהפועל ר"ג ונכנס לנעליים הגדולות של כיאל בקישור.
מי שראוי לקרדיט על ההצלחה יותר מכולם הוא דראפיץ', אחד המאמנים הכי לא מוערכים שיש בכדורגל שלנו. הוא לקח סגל של ברירת מחדל, וכמו בכמעט כל קבוצה שהדריך, הוציא ממנו יותר ממה שניתן היה לדמיין. וכל הכבוד להנהלה, שגם בתקופות הפחות טובות נמנעה מלעשות את הדבר שאותו היא אוהבת יותר מכל, והגיעה לחודש מארס בלי להחליף מאמן או שניים.
