לפני כחודש הקיצה שונדה ריימס משנתה בזעקה מרה. בדיקה מהירה הראתה שהפעם לא מדובר בשפעת קלה, אלא בפרפור חדרים של תסריטאים. שוב פעם - היא הבינה - מישהו כתב סדרה על רפואה, אבל שכח את הנשמה על שולחן הניתוחים.
זה, בקצרה, הסיפור של 'חולי אהבה', הסדרה החדשה של קשת 12. על הנייר היא הצלחה: איילת זורר ועמוס תמם בתפקידים ראשיים על תקן אונקולוגית ומטופלה הפוליטיקאי, סרטן השד על תקן מקדם העלילה וגלריה של דמויות משנה שנועדו להוסיף חינניות, אבל כבר השכלנו לדעת שמה שעובד בתיאוריה לפעמים קורס במציאות.
ההחלטה לשמור על ניתוק בין העולם שבו מתרחשת הסדרה לבין ההוויה הישראלית היא בחירה אמנותית לגיטימית, אבל במקרה של 'חולי אהבה' היא צורמת. אפשר להגיד שכרגע אנחנו רק רוצים להתפנק במנה טובה של אסקפיזם. ונכון, לא כל סדרה צריכה להריח מישראליות בלאדי, אבל סדרה שמנהלת דיאלוג מתמיד עם המוות לא יכולה להיות אסקפיסטית בהגדרה, ויותר מזה: העיסוק המתמיד במוות לא מאפשר התעלמות מוחלטת מהכאן ומהעכשיו, בטח כשהיא ממוקמת בלוח המשדרים בין חדשות למשדר חדשות מיוחד. הסדרה כמובן נכתבה, הופקה וצולמה לפני המלחמה, אבל ישראל לא הייתה בירת אנדורה גם אז. הניכור בין המציאות לעולם של 'חולי אהבה' מבאס במיוחד, כי לשם שינוי אפשר היה להגיד פה משהו חדש על הגבריות הישראלית, עבורה סרטן בשד - האיבר הנשי האולטימטיבי ואובססיה תרבותית - הוא מכה אנושה למאצ'ו בוגר הסיירת.
כבר נכתב על השבר שחוותה הגבריות הישראליות אחרי 7 באוקטובר, בגין חוסר האונים והבושה שבאירוע עצמו, שבו נתפסנו עם המכנסיים למטה, או התגובה להשפלה, שנעה מאלימות ("לשרוף את עזה"), דרך חוסר היכולת לבטא רגשות ועד מתן לגיטימציה לפגיעוּת ולבכי פומבי. כאן מתחדדת התחושה שגם כשיש הזדמנות לעסוק בפגיעות הגברית, יש מי שמעדיף לדלג מעל הפצע ישר לפלסטר. אותו ניכור זולג גם לדיאלוגים, שלרגעים נשמעים כמעט כאילו נכתבו על ידי בינה מלאכותית: כל המונחים הקליניים שם, וגם הדיבורים על רגשות. רק הלב לא פועם. "רגש משבש שיקול דעת", מסבירה דמותה של זורר בידענות. ובכן, יכול להיות. אבל בלי רגש אין ממש חיים. בטח שלא טלוויזיה טובה.
