היה היה עם שחי לו בנחת, בכוכב בתולי ומרוחק אך עתיר משאבים, עד שאימפריה חמדנית, עם טכנולוגיה מרשימה ואנשים לבנים, הגיעה להתנחל בו. המיעוט המקומי אמנם היה נחות צבאית, אבל הכיר היטב את השטח וידע איך להסתתר במנהרות. העלילה הזו, בגרסה כזו או אחרת, כיכבה בסאגות מד"ב כמו 'אווטאר', 'היוצר' וקצת 'מלחמת הכוכבים', ומעכשיו גם ב'חולית 2' - שבו אפילו השפה של המיעוט דומה מעל לכל לערבית (עם כמה מילים בעברית).
אף אחד מיוצרי הסרט לא אשם שהלהיט הקולנועי התורן מרגיש בצורה לא נעימה כסרט תעמולה לחמאס - אחרי הכל, הניואנסים הערביים בסיפור מגיעים עד למקור הספרותי של פרנק הרברט משנות ה־60, שכבר אז ביסס את הכוכב שבו מתרחשת העלילה, על המזרח התיכון. הבעיה היא הוליווד, שמרדדת הרבה מהסמלים ומהקונטקסט החוצה, ומה שנותר הוא סיפור קלאסי של "האחד מוביל מלחמת גרילה בשם העמים המדוכאים נגד הרעים המדכאים". וכשתבנית סיפורים ילדותית פוגשת תפיסות ילדותיות בעולם שבחוץ, מה הפלא שהמיליונים שנוהרים לסרט בעולם - כמעט 200 מיליון דולר בעולם בסופ"ש הראשון - יקבלו חיזוק לתפיסה שלהם שבכל סכסוך יש טובים ורעים, וברור במי עלינו לתמוך (ב"חלש", איזו שאלה?). וכך קרה, שהסרט ההוליוודי הגדול של השנה הופך בפוטנציה - ובטעות, כי ליוצריו לא הייתה כוונה כזאת - ל"סיפורו של יחיא סינוואר", או לפחות ל"עשה את הג'יהאד הנכון". זה לא מרוע, סתם משטחיות. ובהצלחה עם התקווה לכך שמישהו בעולם יצליח לעשות יום אחד סרט עמוק על 7 באוקטובר.
