1. אחד הפרשנים החרדים ניסה להסביר השבוע שהוא מבין את הרצון שחרדים יתגייסו לצבא, אבל צריך להבין שהם לא יוכלו לשמוע שירת נשים. וחשבתי לעצמי: עוד לא התחיל שינוי בגיוס מצידם, אבל הם כבר מקטרים.
הגיוס מתעכב, אבל הדרישות התחילו.
חבר של אותו עיתונאי, גם הוא מהמגזר החרדי, שיתף את דבריו ושיבח אותו על האומץ לנהל את הדיון הזה מול תקשורת לא־חרדית. אפילו במחמאה הזו הרגשתי את התהום שיש בינינו. אומץ? שמעתי סיפורי אומץ רבים מאוד בחודשים האחרונים, להגן על ציבור לא־משרת בהחלט לא מתקרב לאף אחד מהם.
קצת אחרי שקראתי את דברי הפרשנים החרדים (אני בכוונה לא מציין את שמותיהם, כי בסופו של יום, הם מדבררים תפיסת עולם בעייתית אבל הם אינם המחוללים שלה, וקיבלתי על עצמי להשתדל לנהל דיונים לגופו של עניין), חשבתי על כך שבעבר הייתי יותר סבלני לטיעונים שלהם. להידברות בנושא. לתהליך.
2. משהו בסבלנות שלי, ולמעשה בסבלנות של החברה הישראלית כולה, פקע. אנסה להסביר לכם, לפחות מבחינתי, מדוע: קצת לפני ששמעתי את ההצטדקויות של אותו פרשן חרדי, פגשתי את שחר, מג"ד בגולני, את איתמר מסיירת צנחנים ואת עומר מגבעתי. שחר נפצע בחאן־יונס, וכבר חזר מאז לתפקיד. הוא איבד כעשרה חברים בלחימה. עשרה חברים מהמעגל הקרוב. תחשבו על זה: עשרה אנשים צעירים שהיו חלק מחייו, אינם. כשנפצע ונלקח על האלונקה, עוד חילק פקודות לחייליו להמשך הקרב (קרב שבו חוסלו עשרות מחבלים). איתמר איבד שני חברים באירוע קשה אחר. הוא פצוע בבטן, והגיע להופעה שלי עם צמיד יד של השיקום בשיבא. עומר היה גם בהופעה, הגיע קצת באיחור, ישב על כיסא גלגלים, ושמתי לב שהוא זע בו, שקשה לו שעה וחצי לשבת בלי לנוע. אלה שלושה ישראלים שבזמן שהפרשן החרדי שואל מה יהיה עם שירת נשים, שואלים רק דבר אחד: איפה אני יכול לעשות הכי הרבה עבור המדינה. איפה צריך אותי ומתי אוכל לחזור למערכה.
הפער הזה, בין הצעירים שמקריבים את גופם ונפשם כדי לשמור עלינו להתחמקויות של החרדים מגיוס, פשוט לא עובר בגרון יותר. משהו באמת השתנה.
3. יום אחרי ההופעה ההיא הלכנו עם הילדים לאיזו עגלת קפה חמודה, וראיתי בתפריט משהו עם המילה "קציצות". זה היה סנדוויץ' עם קציצות ירק או לא יודע מה, כי מוגש שם תפריט חלבי, אבל בגלל שאני גרגרן המילה קציצות תפסה אותי והלכתי על זה בלי להתעמק יותר מדי. מפה לשם הזמנתי סנדוויץ' טבעוני. יש להם הרי קצת רגשי נחיתות לפעמים, אז הם נוטים לתת לאוכל שלהם כינויים מוגזמים. סטייק חצילים, פרגית גמבה וכאלה. איך היה הסנדוויץ'? בלי לפגוע, לא כיף. קצת כמו לבוא לחתונה ולגלות שהיא טבעונית. תחושה שנקלעת לחתונה האדומה במשחקי הכס. אין לי כמובן בעיה עקרונית עם אוכל טבעוני (הזמנתי פעם בורגר טבעוני ועשיתי ממנו אחלה תחתית לכוס), אבל ספציפית, הסנדוויץ' הזה לא היה טעים. לא משנה, העניין הוא שבזמן שניסיתי לאכול את מה שהוגדר כקציצות, התקשר אליי מישהו הרבה פעמים. לא הרפה. שוב ושוב. לא עניתי. אני לא עונה לטלפונים. עברתי את הגיל. זה תהליך חשוב שעשיתי: בעבר הצלחתי להפוך פגישות לשיחות טלפון. אנשים היו מבקשים פגישה, ובשלב מסוים הבנתי שזו טרחה נוראית, אז פיתחתי שיטה להתחמק ולהסליל את מבקשי הפגישה להסביר לי בטלפון מה העניין. בכמעט מאה אחוז מהמקרים אני מצליח לייתר את הצורך בפגישה.
עכשיו עברתי לשלב חדש: אני מסליל אנשים שרוצים שיחת טלפון לכתוב הודעה, ומוכיח להם שאין צורך בשיחה.
אני שוקל מה יהיה השלב הבא בניסיונותיי לצמצם פעילות לאפס. מי יודע, אולי אצליח להסליל את הפונים לשדר לי בטלפתיה את מה שהם צריכים, כדי לחסוך גם את ההתכתבות.
4. בחזרה לעגלת הקפה. היה שם תור ארוך וכיפי, והיו שם הרבה מפונים. הסתכלתי עליהם: ישראלים גולים מחוץ לביתם. שוחחתי איתם. אנחנו צריכים לשים אליהם לב יותר. אנשים שפונו מבתיהם בשבת ההיא ונמצאים בחדרי מלון קטנים כבר חודשים ארוכים, בלי תאריך יעד אמיתי לחזרה הביתה.
נפגע כבודם, אבדה חירותם. אני יודע שיש כאלה שמחפשים לנפוש במלונות בלי מפונים. אני מציע לכם לעשות הפוך: לחפש מלונות עם הרבה מפונים, ולדבר איתם. להכיר מקרוב את מה שעובר עליהם, אחים אהובים שלנו, שמתמודדים עם דבר שלא היה כדוגמתו בארץ הזו. פגשתי שם אם שסיפרה לי שמכיוון שאין להם מקום, הילדים שלה, שלא היו רבים בכלל, רבים כל הזמן. הם כל כך רוצים הביתה. איזו מין תבוסה נוראית זו עבור המדינה החזקה שלנו, לפנות את כל האנשים הטובים והיקרים האלה לקוביות קטנות, ולתת לילדים שלהם ללמוד בכיתות מאולתרות. עד מתי בעצם נשלים עם המצב הזה?
לפעמים אני לא מתאפק מלחשוב מה היה קורה אם משהו מכל מה שקורה כעת היה מתרחש בזמן ממשלת השינוי. מה היו אומרים אמסלם ורגב וסמוטריץ’ ובן גביר, אם בזמן ממשלת השינוי הייתה ישראל חוטפת פוגרום אכזרי כל כך, ואם בזמן בנט או לפיד היו כל כך הרבה פיגועים והרוגים וחטופים ומפונים. הם הרי לא היו מחכים שהמלחמה תסתיים, הם היו מצביעים על הממשלה כאשמה, כשם שעשו לאחר כל פיגוע. אני באמת מקווה שבסתר ליבם, לפחות על הנקודה הזו, הם מתביישים.
5. אני משתדל, באמת משתדל, להתעסק במה שמחבר. אבל יהיה קל יותר לעשות זאת אם באמת יתחוללו שינויים מפליגים בהתנהלות שלנו. אם החרדים באמת יתגייסו, אם מי שאחראי למחדל של 7 באוקטובר לא יחשוש לקחת אחריות, ואם כל הצדדים יבינו את הדבר הפשוט הבא: אחדות איננה פריבילגיה. איננה מותרות. היא צורך אסטרטגי. ראינו בעינינו שכאשר אנחנו רבים ומפולגים, האויב תוקף. כשאנחנו ביחד, הוא בבעיה.
עד 7 באוקטובר עסקנו במריבות פנימיות. הקדשנו לזה את מיטב האנרגיות שלנו. הדגשנו בכל דרך את מה שמפריד. זה הזמן להיות ביחד. שבת שלום.
