בששת הימים שנותרו עד לתחילת חודש הרמדאן נראה שחמאס ינסה לעשות את מה שנכשל לעשות עד כה: לאחד זירות. מנהיג הארגון בעזה, יחיא סינוואר, שכשל בניסיונו ב־7 באוקטובר 2023 לסחוף אחריו את ערביי ישראל, ערביי הגדה וחיזבאללה בצפון, מצפה לניסים שיכולים לקרות לראייתו רק בחודש הרמדאן, החודש הקדוש באסלאם. כלומר, הוא מצפה למלחמה כוללת נגד ישראל.
סינוואר בונה על הרגשות הדתיים של ההמונים שסירבו להצטרף אליו אז, הוא בונה על החלטות פרובוקטיביות של ממשלת ישראל נוסח איסור עלייה של ערבים ישראלים להר הבית והוא בונה על אמצעי הלחימה שניסה להבריח לגדה המערבית באמצעות פעילות של חמאס חו"ל, בנוסף ובמקביל למאמצים האיראניים לחמש את הגדה המערבית ואת ערביי ישראל. ואין מדובר בעוד איזה אם־16 או קלצ'ניקוב. מדובר בניסיונות עיקשים של חמאס ושל הציר האיראני להבריח דרך הגבול הירדני, אמצעי לחימה המוגדרים במערכת הביטחון כ"שוברי שוויון", כאלה שעדיין לא נראו בגזרת הגדה המערבית, אלא רק ברצועת עזה ולבנון. רבים מניסיונות ההברחה הללו סוכלו בחודשים האחרונים אך לא מן הנמנע שהיו הברחות שלא סוכלו ואנו עלולים להיתקל בכך בימים הקרובים.
על פי הדיווחים האחרונים מהמגעים שהתנהלו בקהיר בין נציגי חמאס לנציגי מצרים וקטאר, חמאס ככל הנראה החליט להמר על כל הקופה, הקשיח עמדות במו"מ ובעצם מסרב להגיע להפסקת אש ושחרור חטופים לפני הרמדאן, בתקווה להבעיר את כל המזרח התיכון.
אולם ההימור הוא עצום. למעשה סינוואר, איש דתי שראה ב"פגיעה" באל־אקצא לפני המלחמה כתירוץ ליציאה אליה, יודע שאם גם ברמדאן החזיתות האחרות לא יידלקו, הרי שגורל חמאס ורצועת עזה נחרץ. צה"ל ייצא למבצע ברפיח ובשאר האזורים שלא פעל בהם והמסגרת השלטונית והצבאית של חמאס תינזק באופן בלתי הפיך. פגיעה ביכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס באופן משמעותי, תסלול את הדרך לכניסתו של גורם שלטוני אחר - כזה שאם ישראל תרצה או לא תרצה - יהיה מזוהה עם הפתח והרשות ובכך תושלם תבוסתו של חמאס.
האפשרות האחרת שעומדת בפני סינוואר, כלומר הגעה להסכם הפסקת אש ושחרור החטופים תמורת מאות אסירים פלסטינים, משמעותה כנראה הישרדותו של הארגון. אולם סינוואר יודע שההישרדות כעת לא תאפשר לו באמת לטעון שניצח.
הפלסטינים שינסו להגיע לבתיהם ברחבי רצועת עזה בהפסקת אש שכזו, יתקשו לזהות את העיר, השכונה והרחוב שבו התגוררו, לא כל שכן של הבית. ההרס העצום, והמחיר הבלתי נתפס בחיי אדם בעזה, ידרשו ממנו להרבה מאוד תשובות שספק אם יש לו. אפילו שחרור של כמה מאות אסירים לא ירגיע את הרוחות ברצועה. ולכן הרושם הוא שסינוואר מחפש משהו גדול הרבה יותר, משהו שיאפשר לו לטעון שהוא הוא, סלאח א־דין אל איובי של זמננו, הצליח להביס את היהודים. לא פחות מזה.
סינוואר מונע מאידאולוגיה קיצונית דתית ומאמין שהרמדאן יעשה את השינוי ויצליח סוף־סוף לעורר את הגדה המנומנמת חלקית, ואת אזרחיה הישראלים־ערבים של המדינה לפעול, אם לא בצורת אינתיפאדה המונית, אז בצורה של מאות פיגועים קשים בכל רחבי המדינה. זה התרחיש שסינוואר רואה לנגד עיניו והצרה הגדולה היא שיש במדינת ישראל מי שבפעולותיו מסייע לו – השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. אם ממשלת ישראל תדבק בתוכניתו של בן גביר למנוע כניסת ערבים ישראלים להר הבית במהלך הרמדאן, זה בהחלט יכול להיות הפתיל שידליק את הזירה הפנים־ישראלית ואת זו של הגדה המערבית.
בינתיים בגדה ההסלמה נמשכת כל הזמן. אין כמעט יום ללא ירי או ניסיונות פיגועים. הרשות הפלסטינית אמנם מפגינה שליטה בחלק מהאזורים אך בגזרות אחרות, טול כרם בראש ובראשונה וגם ג'נין, היכולת שלה מוגבלת. הרשות והפתח חזרו למרכז הבמה המדינית גם בהקשר של רצועת עזה ו"היום שאחרי". ברור כעת שאם מדינת ישראל אינה רוצה לכבוש את הרצועה לחלוטין ולהחיל שם שלטון צבאי, הרי שגורמים בפתח ו/או הרשות יהיו אלה שינהלו את הרצועה ביום שאחרי, לצד גורמים בינלאומיים.
אולם עוד לפני שמגיעים לשם, מדינת ישראל צריכה לצלוח את הרמדאן בשלום.
