חלפו שבועיים מאז הפעם האחרונה, ואני ידעתי מה זה אומר:
שהגיע הזמן לפעם הבאה.
חיכיתי לזה, ידעתי שזה בדרך וזה לא איכזב; כבר ביום ראשון בערב הודיע לי השכן שהבגאז' של האוטו שלי פתוח סתם ככה. יצאתי החוצה וסגרתי אותו. שעתיים אחרי, אותו שכן (הבנאדם מטייל עם הכלב בתכיפות שגורמת לך לתהות מי מוציא את מי ולמה) התריע שוב: הבגאז' שלך פתוח סתם.
התברר שהדבר הארור נפתח על דעת עצמו מדי פעם. "אז עשה טובה, אם אתה עובר ליד הרכב ורואה שהוא פתוח, תסגור אותו", סגרתי עם השכן והנחתי שפתרתי את הבעיה לצמיתות.
למחרת האוטו כבר פתח את הבגאז' וסגר אותו שוב ושוב ללא הפסקה. זה היה מרהיב בדרכו; מכונית דוממת – המפתח במרחק גדול ממנה – פותחת וסוגרת דלת אחורית חשמלית על דעת עצמה. כמה שכנים התקבצו לחזות במופע, שללא ספק עלה על כל ציפיותיו של פרופ' אמנון שעשוע מ"מובילאיי"; אכן, המכונית האוטונומית המלאה הראשונה!
לא בנסיעה, לא. אבל בעמידה – אחול־שלוקי אוטונומית!
הייתי נשאר משועשע בעצמי, אבל כזכור, חלפו רק שבועיים מאז הפעם הקודמת שבה המכונית הזאת ראתה מוסך.
גם חודש קודם היא ראתה מוסך. גם חודש וחצי.
בגדול, המכונית צריכה לפגוש מוסך אחת לשבועיים, אחרת היא לא רגועה. מרגע שאני מוציא אותה מהמוסך אחרי תיקון נוסף, אני מתחיל בספירה לאחור. אלה עומדים להיות שבועיים חלומיים, אני יודע; שבועיים שבהם המכונית תיסע רגיל, כמו כל בנות מינה.
וכעבור שבועיים משהו יופיע. זה יתחיל בקטן, יגדל במהירות, ואז יאלץ אותי לחזור למוסך.
הייתם חושבים שמדובר בגרוטאה סטודנטיאלית מהסוג שהחזקתי כשהייתי בעצמי גרוטאה סטודנטיאלית, אבל איפה; המכונית חגגה (במקום האהוב עליה: המוסך) שנתיים וחצי רק בחודש שעבר. זו מכונית מתוצרת יצרן שלא אנקוב בשמו כי היבואן ואני ביחסי "אתה הרי תצטרך מתישהו לעשות עליה טרייד־אין, ואנחנו היחידים שנהיה מוכנים, בחוסר חשק, לקחת אותה ממך, אז עדיף שלא תלכלך על המותג", אבל מדובר ביצרן שנחשב אמין וטוב. אירופי, אפילו.
וזה, ללא ספק ובקלות ובפער, הרכב הבעייתי ביותר שאי פעם היה בבעלותי. עד היום הספיקו – במסגרת האחריות – להחליף לו מנוע, גג, דלת שמאלית ומערכת הצתה. למעשה מדובר כבר ברכב חלופי לגמרי לרכב המקורי שרכשתי; הוא מורכב כולו מחלפים, ועדיין, ייאמר לזכותו, נשאר לו הדנ"א המקורי, זה שמורכב מנוסחאות שונות של החומר האציל ביותר המוכר לתעשיית הרכב: נאחס.
זה אוטו נאחס.
לא יודע אם יש עליו ספציפית נאחס או שהמותג כולו מנוחס, אבל הנה מה שאני יודע: שבעוד שבועיים האוטו הזה יגיע למוסך, עדיין אין לי מושג על מה, אבל זה הולך להיות משהו מקורי שעוד לא היה לו – וייתכן שלא לאף רכב אי פעם – אולי הוא יפתח צליעה בגלגל, לא יודע. אבל יש לי בדיוק שבועיים ליהנות ממנו בלי לחשוב עליו יותר מדי, והשעון מתקתק.
השאלה היא, כמובן, למה אני לא מחליף אותו כבר ודי.
ובכן, אתם יודעים; קודם כל, כי גם אם יימצא הרוכש שיסכים לקחת אותו במצבו – ובעיקר במצבי (אני איש מכירות איום. "תראה, זה חרא דבר, בגלל זה אני מוכר את זה", זה משפט הפתיחה הקבוע שלי ללקוחות פוטנציאליים) – עדיין אני אצטרך כמה (וכמה) עשרות אלפי שקלים כדי לקנות משהו חדש במקומו. ואין לי. שנית, כל ההתעסקות שבלהחליף מכונית עכשיו. באמצע מלחמה!
ושלישית – וזה אולי הדבר החשוב ביותר – אני דווקא אוהב את האוטו. באמת.
כלומר, כשהוא נוסע.
הוא נוח, שקט, מפנק, התנהגות הכביש שלו מקסימה (מאוד אדיב כלפי רכבים אחרים) ובאמת שהוא הרכב הגרוע הכי טוב שהיה לי. הוא גם הרכב הטוב הכי גרוע שהיה לי. אני באמת חושב שיכולנו להיות מאושרים יחד, אם הוא רק היה יותר, נניח, אחר. אבל בהינתן שהוא מי שהוא, ובהינתן שאני ממש נהנה ממנו כשאני לא ממש סובל ממנו, ובהתחשב בעלויות הצפויות, ובכאב ראש הנלווה, האוטו הזה לא הולך כרגע (או נוסע, לצורך העניין) לשום מקום.
כל זה גרם לי לחשוב, באופן טבעי, על דברים אחרים שאנחנו חייבים להחליף אבל לא מחליפים. למשל שני החבר'ה הצעירים, החמודים והאומללים תושבי שדרות, שהתראיינו השבוע לערוץ 12 אחרי שחזרו לעיר מחוסר ברירה, ונשאלו למי הצביעו בבחירות האחרונות. "לביבי", ענו שניהם. המראיינת המשיכה: "ואם יש עכשיו בחירות שוב?" והצעיר חשב לרגע ואז ענה: "עדיין אני בוחר ביבי", והצעירה ענתה: "הוא עושה, ביבי עושה".
הם באמת נראו חבר'ה בסדר גמור, ועדיין משהו איתם היה לא בסדר גמור בכלל.
כלומר, אחרי טראומת 7 באוקטובר, אחרי הפינוי הממושך והמבולגן, אחרי שהממשלה לא הציעה להם שום מענה והם נאלצו פשוט לחזור בחוסר כל לעיר המאוימת – כלומר אחרי שנתניהו, באופן די אישי, לא עשה בשבילם שום כלום מלבד לאפשר, ואולי גם לממן, את מתקפת 7 באוקטובר – הם עדיין חושבים ש"ביבי עושה" ומתכוונים להמשיך להצביע לו.
הם לא "כת" ולא "כרותי אונה" כמו שאנשים מסוימים ברשתות יטיחו בהם. אולי הם יותר כמוני והרכב: יודעים שיש פה משהו שחייבים להחליף, ובכל זאת לא מחליפים.
נתניהו וממשלתו הם דבר אחד כזה, אבל אני יכול לחשוב על עוד דוגמאות.
נניח הריהוט הישן והמחורע שאתם לא נפטרים ממנו. נניח מקרר או מזגן דולפים שאתם ממשיכים לחיות איתם. נניח דירה מתפרקת או צפופה מדי, מכוערת מדי, כבר־לא־בשבילכם מדי. נניח קריירה או מקום עבודה שאיבדו טעם. נניח בן או בת זוג שאיבדו קסם. נניח עיר שאיבדה צורה או איכות חיים.
נניח כל דבר שאתם כבר יודעים שהגיע הזמן להחליף, אבל אתם לא. אתם סוחבים עוד קצת. ואז עוד.
תמיד יש תירוץ טוב ללמה לסחוב: כי אין כוח עכשיו, כי יקר מדי, כי מאוחר מדי, כי מסוכן מדי, כי הילדים, כי לא באמצע מלחמה, כי כבר התרגלתם, כי הדבר הבא עלול להיות אפילו גרוע יותר. ובסוף, יש נימוק אחד שלוקח הכל: כי בעצם אתם אוהבים את החרא הישן, ואתם כבר מחורפנים מספיק כדי לחיות איתו.
קצת כמו בבדיחה הישנה ההיא של וודי אלן על הבחור שמגיע לרופא ואומר לו: "דוקטור, אח שלי מטורף, הוא חושב שהוא תרנגולת", והרופא אומר לו: "אז למה שלא תאשפז אותו?" וההוא עונה: "הייתי עושה את זה, אבל אני זקוק לביצים".
ואולי כולנו, בשלב זה של הקיום הישראלי, פשוט מג'נונים מספיק כדי לחשוב שאנחנו זקוקים לביצים.
אבל ברצינות עכשיו: הממשלה הזו חייבת ללכת. וגם המכונית.
הממשלה קודם.
