הופעתו של האביב / באמצע הלילה התעוררתי עם שיר וחלום. בחלום ישבו ישראלים ושרו את השורה הבאה "נשמותינו שלמעלה, נשמותינו שלמטה". הייתה לשורה הזו גם מנגינה שהזדמזמה בראשי ומיד הקלטתי אותה על הטייפ באייפוני כדי שלא אשכח. לא, לא ניסיתי להבין מה משמעות השיר הזה, אלא קמתי ממיטתי, עברתי לחלון, ופתאום שמתי לב שלמרות הגשם הטפטופי, השמש לא הקשיבה להוראות החורף. ובניגוד לעלטה הגמורה ששררה פה ממש באותה שעה כמה ימים קודם, עלתה לה לפתע לגובה השמיים מוקדם מהרגיל והאירה את הבוקר. וכך באמת הבנתי שהוא פה. כלומר האביב!!!
ועכשיו רק אומר למי שמרים גבה, למה באמצע הבלגן הישראלי המטלטל אני מספר על הופעתו של האביב. אז זה כי אני משתדל להאמין שמצד אחד אמנם אנחנו רוצים וראויים לחיות, אבל מצד שני כדאי לנו לזכור תמיד שהדבר החשוב הוא, שיהיה לנו בשביל מה לחיות. והאביב עונה בדיוק על הצורך הזה.
לפני הזמן / אלא למרות שהייתי הרוס עליו עוד מהילדות, אח"כ בתיכון, בצבא אפילו, ובדרך כלל הייתי מברך על דבר בואו בהתרגשות ואפילו מדליק פעם סיגריה לכבודו (הפסקתי מזמן לעשן ולירוק לצדדים). הפעם נעמדתי בחלון, הבטתי בו בעיניים נוגות. גם כי בדיוק נודע דבר נפילתם של שלושה חיילים קדושים ופציעתם של 14, ויצא הדוח המחריד של האו"ם על התקיפות המיניות באותה שבת ארורה, וגם כי כאילו אמרתי לו: למה באת לפני שפתרנו את כל בעיותינו? העלטה התאימה לנו בזמן האכזרי הזה שבו טרם סיימנו ללקק את פצעינו, ואתה בא לפה כדי לעוור את עינינו?
כלומר אם סיבת הסיבות היא שבאת לשמח אותנו "מיסטר ספרינג", אז באת טיפה מוקדם מדי. עדיין לא יצאנו מאבלנו, עדיין לא שיחררנו את חטופינו, עדיין לא יצאנו מייסורי האשם שלנו על מה שקרה ועדיין לא סידרנו את היום שאחרי, היום שלפני, בעיית המפונים, הגיוס, ועדות ההגירה, החגירה והחקירה ועוד ועוד מאבקים הצפויים לנו. אז פרשתי ממנו. כלומר זזתי טיפה מאדן החלון בו התיישב. אמנם הצצתי לעברו לרגעים כי יש לי משיכה מטורפת לאביב, אבל לממש אותו במלואו לא יכולתי.
שמלת מלמלה / בעבר כשהאביב הגיע לבשתי לכבודו חולצה לבנה כפי ששר מיכה שטרית חברי (“באביב”), ואת היית לובשת שמלת מלמלה ויוצאת לרחוב כמו מלכה. והוא, כלומר האביב, היה גם מסמן את הטוב שבחיינו. מה הטוב? כן, אולי באמת שכחנו במסגרת כל מה שעברנו בחמשת החודשים החולפים. אז הנה אביא רק כמה דוגמאות לטוב אביבי שהוא תמיד מביא בחובו: מפרוץ האהבה ועד הריסת החומות הישנות. משינויים במצבי הצריחה והצריכה ועד העובדה שאנשים שהסתגרו בחורף התעוררו כמו דובים ויצאו מחוריהם באביב. באביב היו מתרסקות משנות סדורות שנתקענו בתוכן כמו טיפשים מצויים, או מתפרקות חסימות מטומטמות שעשינו לעצמנו ולזולתנו כדי להגן על עצמנו ממה שנראה לנו מפחיד מלראות את האמת. כן, מלא הפתעות טמן בחובו האביב האנושי שהיה מגיע בעת הזו מדי שנה.
אבל בימים אלה הכל נהיה קשוח ומטולטל בגוף ובנפש, כי עדיין לא פתרנו כלום. ילדי שדרות יצאו ללמוד סוף־סוף בעירם ולמחרת יצא לכיוונם טיל, ובל נשכח ולו לרגע את המפונים מהדרום ומהצפון המופגז כל העת.
"שום דבר כבר לא יהיה כמו לפני" זה המשפט הכי בנאלי וחוזר על עצמו ששומעים פה כל הזמן, עד שיש חשש סביר שמרוב שאומרים אותו הוא יתמסמס ויישכח ונחזור להיות כמו הלפני הזה.
יום אחד / “יום אחד” זה שם טעון של סדרת נטפליקס אביבית חמודה עם סוף עצוב שמבוססת על ספר בשם הזה של הסופר דיוויד ניקולס ומספרת על 20 שנה בחיי שני חברים, רחוקים, קרובים, אבל בעיקר אוהבים אהבה עזה כמוות.
הם שונים זה מזה. כאילו תהום מפרידה ביניהם. הוא בריטי לבן והיא ממוצא פקיסטני או הודי. והרי אין אסטרטגיה באהבה. אין טקטיקה. והדרך אל האושר מעולם לא הייתה רצופה אושרים. ואם הבחורה האוהבת מסתירה את זה מפניו היא עלולה לחכות לו שנים. ואם הוא בכלל עסוק בלשמר את דאווין הנעורים שלו, הכל נתקע להם.
אלא שבסוף מגיע השייכל (השכל) והאיחוד המיוחל, זה שאנחנו מכנים אותו "ביחד ננצח". ואו־אז הם מתוודים על אהבתם ומתחברים ל"ביחד נאהב" אחרי 20 שנה.
“יום אחד” היא סדרת דמעות למילואימניקים שחזרו משדות הקרב ולא נסעו לטיול מפרק רגשות בדרום אמריקה, אלא נותרו על הספה בחיק בנות זוגם שחיכו להם, ומנסים להתרגל עכשיו למשימת הזוגיות שהוזנחה בקרבות. היא סדרה מאוד מקרבת וזה הערך שלה. לראות את מה שלא ראית ושלא הבחנת בו, כשחשבת שאתה יודע הכל ולא ידעת כלום.
הסים–מנים / הסים־מנים היו ברורים כשמש. באזור הר תבור פרחו התורמוסים הסגולים וכיסו את עין הארץ היפה עם השקדיות. הציפורים החלו לחייך ורעדו פחות מקור. אני לעומת זאת עשיתי את דרכי צפונה אל ביתי בכפר וגיליתי לפתע שאבד לי המפתח של הבית. "מה שגורם לאובדנים זו השִּׁכחה" - את המשפט המיתולוגי הזה כדאי לתלות תמיד על דלת.
אגב שמעו משהו אישי מצחיק; השבוע מכרנו בכמה ימים מהירים את כל הכרטיסים להיכל מנורה באפריל הקרוב ועדיין כשחציתי רחוב עם האופניים עברה לידי אביבית מפונפנת אחת וצעקה, "איפה אתה שלמה לא רואים אותך". ססעמאק. פתאום הבנתי שגם אני בקושי ראיתי את עצמי.
עדיין / בספירת הזמן הגענו השבוע ל־150 יום נוראיים ובלתי נסבלים כבר לחטיפתם של אהובינו. אלוהים ואדם, כמה זמן זה עוד יימשך? ובינתיים אני פוגש המון אנשים קדושים שעושים משהו ועוזרים לחיילים פצועים. השבוע חוברתי על ידי איש קדוש בשם א' אל בן, חייל פצוע קשה שהיה מורדם ומונשם חודש תמים. בן הוא מה שקוראים חייל בודד מדרום־אפריקה, שעלה הנה לפני שלוש שנים רק בשביל לשרת את המולדת הזאת. איזה גבר.
ובאמת בל נשכח את החיילים הפצועים שחיים בתוכנו שעדיין נלחמים על התאוששותם מכאביהם. לומדים ללכת עם פרוטזות, עושים פיזיותרפיה יומיומית, כולל שיחות לריפוי הנזקים בנפש. אז לפני שבועיים פגשתי את י' שתומך בהם יומם ולילה בתל השומר, או את ה' (כולם מבקשים להופיע בעילום שם), שגייס אותי להתארגנות לקראת הופעה ענקית לפני כל פצועי צה"ל.
השומים פרחו / אמאל'ה שלי, בפעם המאה אני פונה אלייך ואת אינך עונה משום מה. אבל כן, אני עדיין ערני כמו כשהייתי הילד הקטן שלך, ושולח לך תמונות של תורמוסים ושקדיות וגם מוסיף פיקצ'ר (תמונה בלעז) של שיחי השום ששתלתי בחורף בגינה שלי ושמסמנים לפי הגבעולים הגבוהים שאולי הגיעו לפרקם כי האביב הגיע. אבל כאמור (ואני חוזר על עצמי כמו כל המבוגרים שעומדים בשמש) בגלל כל הסיבות שמניתי פה, פרשתי ולו לרגע מקבלת הפנים החגיגית שנערכה לו על ידי הציפורים בחלון ביתי באותו בוקר מוקדם השבוע. בחיי שרק אלה הסיבות, מלבד כמובן המלחמה הנמשכת. וחוץ מזה אמאל'ה התחסנתי אמנם נגד שפעת אבל חטפתי בסוף קורונה (קלה - אל תדאגי).
