מאז 7 באוקטובר מתנהלת מלחמה לא פשוטה גם בעורף — על השגרה, על העבודה, על התפקוד המשפחתי ועל שימור האיזון בין בית לעבודה בעוד מסביב הדברים מתפרקים. מי שנלחמו ועדיין נלחמות יותר מכל על השגרה והפרנסה הן הנשים שנותרו על המשמר: גם לטפל בילדים וגם לדאוג לשלומם של בני הזוג בחזית, גם לשמר את מקום העבודה שלהן, ולהילחם על כך שלא יפטרו אותן ולא יוציאו אותן לחל"ת, לא יפגעו בזכויותיהן או במשכורתן. שלא לדבר על היעדר תמיכה כלכלית מהמדינה בחודשים הראשונים של המלחמה, ובהמשך במקרים רבים גם פגיעה בהיקף המשרה או פיטורי בן הזוג שחזר מהמילואים לצד פיטורים שלהן עצמן.
מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה יותר מכל עד כמה מעמד הנשים בשוק העבודה עדיין פגיע גם ב־2024. מסתמן שמשוק של נשים עובדות אנחנו הולכים יותר לכיוון של "נשים אובדות". לכן יום האישה שמצוין היום, ובדרך כלל מסמנים אותו בכתרים ובהישגים, הוא הזדמנות לבדוק דווקא את הצדדים הפחות זוהרים בהקשר של נשים בשוק העבודה.
כן, נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים, מגיעות לתפקידי ניהול בכירים פחות מגברים, עובדות פחות שעות מגברים כדי להספיק לטפל גם בילדים ובמטלות הבית — וכל זה בלי להתייחס לקשיים הנוספים שאיתן הן מתמודדות בעבודה כתוצאה מהמלחמה.
כשיש משבר, הנשים סופגות
ידוע שבעתות משבר נשים הן בעיקר אלה שמשלמות את מחיר הפגיעה התעסוקתית והכלכלית, והחודשים האחרונים היו חתיכת מגה שעת־משבר. 300 אלף אנשי מילואים מגויסים, רובם גברים. חלקים גדולים של המדינה תחת מתקפות טילים. במשך חודש וחצי לא היו מסגרות לילדים ונשים נאלצו להיעדר ממקומות העבודה או לעבוד חלקית מהבית, עניין לא קל כשהילדים בבית. גם כשהמסגרות לאט־לאט חזרו, היו אלה הנשים שהמשיכו להיות המטפלות העיקריות בבית ובעסק, וכתוצאה מכך המעמד שלהן בעבודה התערער. נשים הוצאו לחל"ת כי לא הגיעו לעבודה או לא הצליחו לתת את התפוקה הנדרשת בעבודה מהבית.
מהר מאוד נוסף למשוואה עוד נתון: הכלכלה הישראלית נפגעה בגלל המצב, בחלק מהארגונים החלו קיצוצים, וכיוון שמילואימניקים אסור לפטר, בחלק מהמקרים הנשים הן אלה ששילמו את המחיר, בעיקר אם לא הצליחו לעבוד כרגיל. כשמוסיפים לכך את המגמה הכללית של השנתיים האחרונות של ירידה ברורה בכמות המשרות הפנויות במשק, מקבלים שוק של מעסיקים שיכולים להיות בררנים בהחלטה את מי להעסיק, וכך מי שנתפסות כפחות חזקות ופנויות — נפגעות.
לא מפתיע לכן שגם כעת — חמישה חודשים לתוך המלחמה — אנחנו רואים שהנפגעות העיקריות בתחום הקריירה והתעסוקה הן נשים, כפי שעולה משני מחקרים עדכניים שנערכו בחודשים האחרונים, וגם מנתונים שנאספים בשטח. אחד המחקרים הוא של ד"ר שגית אזארי־ויזל וגל ליפשיץ מהמכון לרפורמות מבניות, מכון ללא כוונות רווח שממליץ למקבלי ההחלטות על רפורמות שיקדמו שוויון בחברה ובכלכלה. המחקר מעלה שיותר נשים סובלות בחודשים שמאז המלחמה מתופעה המוגדרת "תת תעסוקה", כלומר אבטלה, או צמצום בהיקפי משרה, או עבודה במשרות שבהן הכישורים הנדרשים פחותים מכישוריהן. לפי הנתונים, 30% מהנשים צימצמו משרה, לעומת 25% בלבד מהגברים. הצפי הוא שככל שהמצב המלחמתי יימשך, המגמה תימשך.
"התופעה של 'תת תעסוקה' אצל נשים מאפיינת בעיקר עתות משבר, ונובעת מאילוצי בית ומשפחה שנשים נוטלות על עצמן בזמני חירום", אומרת ד"ר אזארי־ויזל, "ולכן אנחנו מצפות להחרפה באי־השוויון המגדרי בישראל בשנה הקרובה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לנובמבר 2023, 51% מהנשים נעדרו בזמן המלחמה זמנית מעבודתן — כל השבוע או חלק מהשבוע, בעוד 21.7% בלבד מהגברים נעדרו, וכצפוי, בגלל שירות מילואים. בקרב נשים רק 2.7% נעדרו בגלל מילואים, ואילו רוב הנעדרות (44%) עשו זאת מסיבות שאינן מוגדרות פורמלית".
מהן?
"סיבות שאנחנו מכנים 'בלתי פורמליות'. כלומר, לא בגלל מחלת ילד, מחלת האישה או גיוס למילואים — שאלה סיבות שמעוגנות בחוק והאישה מקבלת על הימים הללו פיצוי וגם לא ניתן לפגוע בה בגין היעדרות זו – אלא בגלל סיבות שאין בעבורן מענה חוקי. למשל, שהגן או בית הספר לא פועל, או שהאישה מרגישה שהיא לא מסוגלת להשאיר את הילדים לבד כי הם פגיעים רגשית, או אם היא פוחדת ללכת לעבודה, או מתקשה לתפקד בכל החזיתות — אלה היעדרויות שהן לא מגובות פורמלית ואף לעתים נתפסות כלא לגיטימיות, ולכן עלולות גם להוות עילה לפיטורים בהמשך".
מחקר נוסף הוא מחקרה של פרופ' ליאת קוליק מהמכללה האקדמית נתניה (אמריטה מאוניברסיטת בר־אילן) שנערך בחודשיים הראשונים של המלחמה בקרב מאות נשים. מהמחקר, המסתמך בין היתר על סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה, עולה כי רוב מי שהוצאו לחל"ת במלחמה היו נשים. נכון לתחילת נובמבר כ־10% מהנשים הוצאו לחל"ת – כפול משיעור הגברים שהוצאו לחל"ת. בנוסף, 53% מהנשים שנותרו לעבוד העידו כי התפוקה שלהן נפגעה (לעומת 39% מהגברים). 64% מהנשים העידו על ירידה חדה בריכוז (לעומת 46% בקרב הגברים), וכ־20% דיווחו שחשו פחד מפני יציאה מהבית שלהן או של הילדים (לעומת 8% בקרב גברים).
המחקר בדק את התערערות האיזון בין בית ועבודה בשתי קטגוריות של נשים: נשות מילואימניקים שנשארו לבד עם הילדים הקטנים, ונשים שבני הזוג שלהן לא גויסו. "לנשות המילואימניקים יש מוקדי לחץ מובהקים, גם במובן הדאגה שהציפה אותן וגזלה אנרגיות, וגם במובן שהיו צריכות להתמודד לבדן עם האיזון בין הבית לעבודה בשעה של משבר", אומרת פרופ' קוליק. אבל גם נשים שבן הזוג שלהן לא גויס, אלא היה בבית והלך לעבודה, נשארו יותר עם הילדים, הוצאו יותר לחל"ת, ותיפקדו בצורה יותר לחוצה. פרופ' קוליק מסבירה שבאופן מסורתי, כאשר היומיום המשפחתי עובר טלטלות, הנשים הן אלה שלוקחות את הפיקוד על הבית, גם כשהגבר בבית, וראינו את זה, היא אומרת, גם בקורונה, כשיותר נשים נשארו בזום עם הילדים בעוד בני הזוג עבדו כרגיל מהחדר השני. "כאשר בתחילת המלחמה מערכת החינוך לא פעלה, מי שלקח יותר חופשות או נשאר בבית כדי לטפל בילדים ובצרכים הנפשיים של הילדים היו הנשים", היא אומרת.
פרופ' קוליק זיהתה גם את האסטרטגיות שבעזרתן נשים מתמודדות עם הפגיעה במצבן המקצועי. "נשים מצליחות לייצר מספר פתרונות, בהם גיוס תמיכה של בני משפחה ורה־ארגון של התפקידים בתוך המשפחה. למשל, מה שאני לא חייבת לעשות אני לא עושה, ניהול משא ומתן עם הילדים כדי להקל על הנטל, או ניהול משא ומתן עם הממונים על עבודה מהבית, ועוד".
האסטרטגיה המנצחת, היא אומרת, היא ללא ספק השמירה על השגרה. בחודשיים הראשונים של המלחמה נשים העידו על עצמן שהן מקיימות שגרה גם אם היא גובה מהן רזרבות של כוח ותעצומות נפש, מפני שהשגרה שומרת על הבית ועל העבודה, וגם נותנת להן תחושת מסוגלות וערך עצמי למרות הקושי. "הנשים שנאלצו להתמודד גם עם הבית וגם עם העבודה, גם עם היעדר הבעל וגם עם הדאגה לו, עבדו הרבה יותר קשה בכל החזיתות. הן לא עיגלו פינות, נתנו מענה גם לצורכי הבית וגם לצורכי העבודה. הן גייסו אופטימיות, שנתפסת כמשאב מנצח. אבל אני מזכירה שהמחקר נערך בסוף 2023, ושאולי היום, לתוך המלחמה, האופטימיות כבר נשחקה", אומרת פרופ' קוליק.
גם סקר של נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד הכלכלה והתעשייה, שנערך לקראת יום האישה, קובע שתנאי ההעסקה של נשים נפגעו יותר בזמן המלחמה לעומת גברים. בסקר, שנערך באמצעות פאנל המשיבים האינטרנטי panel4ALL בקרב 1,051 הורים לילדים מתחת לגיל 14, כשליש ציינו שתנאי העסקתם נפגעו בשל היותם הורים, כאשר הפגיעה הגבוהה יותר הייתה בקרב בעלי הכנסה נמוכה ובקרב הורים לילדים קטנים. עם זאת, בקרב נשים הפגיעה גבוהה יותר לעומת גברים (35% מהנשים לעומת 26% מהגברים). יותר נשים גם ציינו שזמינותן לעבודה נפגעה (61% לעומת 44% בקרב גברים).
דרושה בינה נשית
אי־השוויון המגדרי בשוק העבודה הוא נתון ידוע. החל משנות ה־50 יש מגמה של צמיחה בשיעור התעסוקה של נשים בישראל, שעלה ואף הכפיל את עצמו, עד שכיום שיעורי התעסוקה של גברים ונשים דומים. ב־2023 הוא היה 58.3% בקרב נשים ו־64.5% בקרב גברים. הכניסה ההולכת וגוברת של נשים לשוק העבודה מושפעת, בין היתר, מעלייה מתמדת בהשכלתן של נשים. למשל, בשנת הלימודים 2022/23, 60.3% מהסטודנטים בישראל היו סטודנטיות.
אבל למרות שלאורך השנים מעמדן של נשים השתפר, עדיין נותרו פערים משמעותיים הן בשכר והן בהזדמנויות של נשים ביחס לגברים. נשים עדיין מרוויחות משמעותית פחות מגברים. בזמן שהמשכורת הממוצעת של נשים במשק עומדת על כ־8,900 שקל, המשכורת של גברים היא כ־13,000 שקל (נכון ל־2022). גם כשהן מועסקות בתפקיד מקביל לגברים באותו מקום עבודה — נשים מרוויחות כ־20% פחות.
פער השכר המגדרי בישראל הוא השני בעולם בהשוואה לשאר מדינות ה־OECD. בעוד שממוצע הפער בשכר החציוני בין נשים לגברים ב־OECD הוא 12%, אצלנו הוא 25% (לדברי החוקרים, שכר חציוני – כלומר זה שמחצית הנשים או הגברים משתכרים פחות ממנו, ומחצית הנשים או הגברים משתכרים יותר ממנו – מייצג את הפערים יותר מאשר השכר הממוצע, כי הוא פחות מושפע מהמשכורות הגבוהות הקיצוניות ומהמשכורות הנמוכות הקיצוניות).
ישנם שני הסברים מרכזיים לפער. האחד הוא הבדלים תעסוקתיים: נשים וגברים אינם עוסקים באותם משלחי יד. גברים עוסקים יותר במקצועות שהמשכורות בהן גבוהות יותר. ההסבר השני הוא היקף שעות העבודה הנמוך של נשים ביחס לגברים, בין היתר בגלל אילוצי טיפול בבית ובילדים. בשנת 2023, רק 67% מכלל המועסקות עבדו בהיקף מלא (35 שעות ויותר בשבוע), לעומת כ־85% מהגברים המועסקים. נשים במשרה מלאה עבדו בממוצע 36 שעות בשבוע, בעוד גברים עבדו 44 שעות בשבוע.
ומה בעתיד? תחום שישפיע כנראה מאוד על נשים בשוק העבודה הוא התפתחות הבינה המלאכותית, אומרים המומחים. ד"ר כהן רביב ועומר מנור מהמכון לרפורמות מבניות מצאו כי התפשטותה של הבינה המלאכותית עשויה להחריף את אי־השוויון המגדרי בשוק העבודה. במחקרם הם גילו כי אמנם נשים נמצאות בסיכון נמוך יותר לאבד את מקום עבודתן לטובת הבינה המלאכותית לעומת גברים, בעיקר בשל התמקדותן במקצועות כמו חינוך, טיפול ובריאות, שרגישים פחות לאוטומציה (ונסמכים יותר על פעולה אנושית – על"א), אבל הגברים עוסקים יותר במקצועות טכנולוגיים, שבהם הבינה המלאכותית מתקדמת מאוד, ולכן הם ביתרון משמעותי לקראת העתיד, גם מבחינת שכר וגם מבחינת מוביליות.
פרופ' קוליק רואה גם את הצד החיובי של העניין: "צפוי שהבינה המלאכותית תייתר ותשנה חלק גדול מהמקצועות, ובהם המקצועות המכונים 'מקצועות צווארון ורוד', שבהם נשים הן הרוב המכריע. לכן נשים יצטרכו להכשיר עצמן ולהתעדכן לאורך כל החיים המקצועיים כדי להתאים עצמן למקצועות שישתנו או למקצועות החדשים, או ללמוד מקצועות טכנולוגיים, שהם מקצועות העתיד. המגמה הזאת עשויה להיטיב איתן ולזמן להן תפקידים מאתגרים ועם פוטנציאל לקידום, שיפחיתו את האפליה המגדרית בשוק העבודה. עד כמה זה יקרה – זה תלוי ביכולת שלהן ללמוד תחומים שנחשבו טכנולוגיים וגבריים".
דקלה בר אילן, מנהלת המרכז לפיתוח קריירה במכללה למינהל, מזהירה ומעודדת: "פחות מ־ 30% מהנשים מתעניינות היום בבינה מלאכותית או לומדות את השימוש בה. לפי מחקר שפורסם ב־Forbess בנובמבר 2023 , גברים משתמשים בבינה מלאכותית פי שניים מנשים. הדבר עלול להשאיר אותן מאחור בשוק העבודה. כבר היום, חלק מהתפקידים דורשים מיומנות של בינה מלאכותית, ונשים חייבות להבין שזה מה שיקבע את העתיד התעסוקתי שלנו. אם לא נשכיל לרכוש ולשלוט בכלים הללו, שוב נישאר מאחור גם מבחינת ההתקדמות וכמובן שמבחינת השכר".
כלומר, לא הבינה המלאכותית תחליף אותנו בעבודה, אלא אנשים שיודעים לשלוט בה.
"נכון, ולכן יש כאן משמעות לחינוך, לשאלה איך נלמד נשים וסטודנטיות את הכלים האלה כדי שלא תהיה נחיתות מקצועית בהמשך. לפי מחקרים, כמו סקר שנערך ממש עכשיו על ידי אמזון, צפויה עלייה של 40% בשכר אצל מי שישלטו בכלים של הבינה המלאכותית. לנו כנשים אסור להישאר מאחור".
הטרנדולוגית עדי יופה, שפירסמה לאחרונה תחזית חדשה לשנת 2024 מוצאת דווקא יתרון לתכונות הנשיות בכל הקשור לתעסוקת נשים בעתיד: "העידן הטכנולוגי מבוסס על החשיבה הגברית ועל חשיבה טכנית ופונקציונלית, אבל אני מזהה שבשנים הקרובות, ובטח בישראל בגלל המלחמה והתהליכים שהיא תיצור, נצטרך חיבור למקומות אחרים ועמוקים יותר. אנשים יחפשו חוויות יותר קרובות ואינטימיות, יכולת לשתף פעולה ולא לחשוב רק על האגו, נצטרך דמויות מטפלות, קרבות ומשרות אמון ואמינות, ומן הסתם אלה תכונות שקיימות באופן טבעי יותר אצל נשים. נשים יכולות ומצליחות להביא את המענה הזה בצורה יותר אותנטית וטבעית, יש להן יתרון מובהק בתחומים הללו".
אז מה את צופה?
"עלייה במקצועות הטיפול ובפתרונות טיפוליים, עלייה בכל העולם שמתעסק בקראפט ועבודת יד ותחומים מבוססי מורשת והיסטוריה, ונראה גם מנהיגות מסוג חדש בעולם הניהול — מנהיגות אנושית עוטפת שנוסכת ביטחון ורואה את האחר, שהיא מנהיגות מאוד נשית בבסיס שלה".
ד"ר אבי שניידר מבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל, מומחה לסוציולוגיה של שוק העבודה ושל ארגונים, מחזיר אותנו אל מלחמת העולם השנייה, שהייתה דווקא מקפצה תעסוקתית עבור נשים. "אם מסתכלים על סיפורים של אוכלוסיות מוחלשות בשוק העבודה — ונשים הן אוכלוסייה מוחלשת שמקבלת פחות הזדמנויות ושמצבה פחות טוב מאשר מצב הגברים — צריך לזכור שהבוסט הגדול של כניסת נשים לשוק העבודה מתחיל דווקא במלחמות העולם. כאשר הגברים נקראו לחזית, נשים קיבלו את הלגיטימציה וההזדמנות הכי גדולה לצאת לעבודה ולהוכיח את עצמן".
אז בהקשר הזה אתה צופה רנסנס לנשים?
"בהקשר הזה אני יודע להגיד שבעתות משבר ניתנות הזדמנויות לאוכלוסיות מוחלשות, כי כשחצי משרד שלך במילואים, אין לך כמנהל ברירה אלא לתת תפקיד שלא היית נותן בעתות שגרה לאישה. אז נכון שההזדמנויות ניתנו לנשים מתוך מקום של צורך ולא אידיאולוגיה, אבל זו בהחלט הייתה ההזדמנות שלהן לשבור את תקרת הזכוכית. ומה שהיה נכון בעבר, נכון גם היום. ולכן אני מניח שבמהלך החודשים האחרונים, כשהרבה גברים נעדרו משוק העבודה, במובנים מסוימים זו הייתה הזדמנות לנשים להוכיח את תפקודיהן ואת יכולותיהן".
נחמד. רק שהן נשארו בבית עם הילדים.
"חלק מהן, וחלק המשיכו לעבוד ולפתח את כישורי הוונדר־וומן שלהן לרמה אחת קדימה. נכון שנשים בתקופה האחרונה לא היו במיטבן בעבודה כי הן לקחו על עצמן את מלוא עול הבית, אבל צריך להגיד את זה גם בהקשר המקביל, שבו אף אחד לא היה במלוא אונו בעבודה — גם לא הגברים, בטח לא מי שהיו בחזית. המשבר היה משבר עבור כולם".
וממשבר למשבר, ד"ר שניידר מדבר גם על המשבר הכלכלי שצפוי, שהוא בטוח לא ייטיב עם הנשים: "אם נמשיך למשבר כלכלי כפי שצופים כל הכלכלנים, היתרון היחסי שנשים היו יכולות להשיג במלחמה לא רק שייעלם, אלא גם ייקח אותן אחורנית".
הפתרון, אומרת מיכל דן־הראל, מנכ"לית מנפאואר ישראל, הוא שהמדינה והמעסיקים ייכנסו מתחת לאלונקה. "כל פתרון חייב לשלב בין המגזר הממשלתי והעסקי, כי אף מגזר לא יכול לקחת לבד את הסיטואציה. למשל, שהמדינה תסייע למעסיקים לשלם שכר לנשים גם אם הן לא מגיעות לעבודה כי הן נשארות בבית עם ילד שאין לו מסגרת, במקום להוציא אותן לחל"ת או להיפרד מהן. במקרה כזה, המדינה תשאיר את האישה יצרנית לאורך התקופה ותאפשר לה לתרום ולתת תוך שמירה על יחסי עובד־מעביד, וזה מגדיל את הסיכוי שלה לחזור ולעבוד משרה מלאה. חווינו את זה גם בקורונה, כאשר לא מעט אנשים שיצאו לחל"ת לא חזרו, והיה הרבה יותר קל לנתק את הקשר".
ומה עם שוויון בנטל בתוך המשפחה?
"כמובן שזה דבר שצריך להתייחס אליו בצורה עמוקה ומשמעותית, ולחנך משפחות לשוויון בנטל ולכך שנשים לא ייקחו על עצמן אוטומטית את הטיפול בילדים ויזניחו את הקריירה שלהן. זה למשל משהו שנעשה כבר בצורה מאוד יפה בפרויקט 'שבוע הנערה הישראלית' (של עמותת "שוות" – על"א), כאשר מלמדים נערות לא להתפשר על עבודה, להיות שאפתניות והישגיות, לטפס בסולם הקריירה ולא לוותר, אבל זה כבר דורש חינוך של דור, זה לא צעדי זבנג וגמרנו".
