בבוקר השבת השחורה, בשעה 6:10 בבוקר, יצאו דפנה שמיר ובן זוגה ירנין לטיול בשבילי קיבוץ בארי עם הכלבה פיבי. "ירנין התעכב עם הכלבה. איך שחזר, התחילו מטחים כבדים. רצנו להסתתר ומאז היינו תקועים 18 שעות רצופות בממ"ד. נפסק החשמל, היה המון רעש בחוץ והתחילו לשרשר בווטסאפ שיש חדירת מחבלים. הבנו את גודל האירוע, אבל חשבתי שנכנסו כמה, יתפסו כמה, וזהו".
אבל זה לא מה שקרה. "ישבנו מכווצים בין המיטה לארון בגדים. התחלנו לשמוע דיבורים בערבית, יריות, והבנו שמחבלים השתלטו על הקיבוץ. נכנסנו ללחץ, חיפשתי איפה לא ימצאו אותנו. ביד רועדת פתחתי את הארון - מלא בגדים אבל גיליתי שאפשר להתחבא מאחורי הקולבים. לפחות בתי נעמי, שמתגוררת בשכונת הצעירים ובדיוק מלאו לה 18, נסעה לתל־אביב וזו הייתה הנחמה שלי".
שמיר, חולה אוטואימונית (וסקוליטיס, מחלה המייצרת דלקות בכלי הדם), לא האמינה שתשרוד ("חשבתי שזהו, הלך עליי, אין לי חיים יותר"). היא בת 49, בזוגיות עם ירנין, חובקת שני ילדים (18 ו־23), הוא שלושה (19, 23 ו־26). בקיבוץ מתגורר בנה הבכור עם בת זוגו ילידת הקיבוץ. הקטנה גרה לצד בתו החיילת של בן זוגה. כתרפיסטית של ילדים היא התמחתה בטיפול בילדים על הרצף האוטיסטי ועוסקת גם בעיצוב גרפי. תמיד אהבה לרוץ ולשחות, עד שחלתה. אז החלה לעצב בגדים ואביזרי ספורט לחברות שונות.
אחרי 7 באוקטובר פנו אליה ממרתון ירושלים, שיתקיים מחר, בבקשה לעצב להם את החולצה - לוגו של מגן דוד מתנוסס ברוח. "הרעיון מאחורי העיצוב שלי למרתון הוא בעצם שעם ישראל חי, שננצח, רוחנו לא תיפול. כמו דגל שמתנופף ברוח, נישאר פה תמיד. נישאר מאוחדים, עם החיילים, עם החטופים. הדגל המתנופף מסמל את האחדות בעם שלמרות המאבקים והמחנות, בסוף, ברגע האמת, מתאחדים ועוזרים אחד לשני".
"ראינו עיצובים של דפנה וקיבענו אותה למשהו רך, זורם, לא רק דגל, והיא עיצבה לנו משהו שמאוד אהבנו, והתחברנו", אומרת צופית קציר מאגף הספורט בעיריית ירושלים.
באותו בוקר שחור שבו הייתה נצורה בממ"ד, דפנה לא האמינה שתשרוד. "התחלתי לאבד נוזלים כתוצאה מהמחלה שלי, ולא חשבתי שאחזיק מעמד. ירנין רצה לצאת להביא לי מים, שלא אמות מהתייבשות. לא נתתי לו. התלבשתי על עציץ שטבל בתוך מים, ולקחתי ממנו כמה שלוקים. בדיעבד גיליתי שהיו בו זחלים של יתושים. פיפי שיחררתי לבקבוק זכוכית. כשהגיעו הודעות ששורפים בתים, לקחנו את השתן שלנו ושפכנו על שטיחון שהיה בממ"ד, גילגלנו אותו והצמדנו אותו לפתח כדי לחנוק את העשן. הדופק שלי התחיל לרדת, הייתי מאוד חלשה, ובאיזשהו שלב השלמתי עם זה שאני מאבדת את חיי".
רק בשעה 21:00 נודע לה שהילדים חולצו. "עד אז לא ידעתי מה עלה בגורלם, נחטפו או נרצחו. ב־23:30 בלילה חילצו אותי חצי מעולפת. לקחתי את הציוד הרפואי שלי, תיק קבוע שנמצא מחוץ לממ"ד. הבנתי שמצבי הגופני גרוע והשלמתי עם זה, אמרתי: עכשיו אפשר למות. החיילים הצעידו אותנו ברגל לרכבים, ופתאום משום מקום הרגשתי שאני מקבלת כוחות. בדרך עברנו בין גופות, לאורך הבתים שהיו שרופים או עדיין בערו. אנשים חיפשו את הילדים שלהם. זוועת עולם. כל פעם שעברנו ליד גופה או בית שרוף החיילים כיסו לילדים הקטנים של השכנים את העיניים".
הם עלו על טנדר והתפנו לתל־אביב ומשם לקיבוץ מעגן מיכאל. "כרגע אני בלי בית. זוג מדהים סיפק לנו את יחידת הדיור שלו, וגם אנשי הקיבוץ כל כך תומכים".
את חוזרת לאט־לאט לשגרה?
"בשבועיים הראשונים רצתי מלוויה ללוויה, והיה צריך לבחור, כי היו בכל מיני מקומות, וכמה ביום אחד. חזרתי לעבוד בעיצובים ובפסיכותרפיה בזום. הילדים שלי מפוזרים, ואני נפגשת איתם. יש הרבה מה לעשות. אבל, עם ישראל חי וביחד ננצח".
