הצופה החשובה ביותר בישראל, האישה המכונה גם "אמא שלי", מוצאת את עצמה שוב ושוב מתוסכלת מרמת העברית שבוקעת מהמסך: דיווחים עילגים בשידורי האקטואליה, מִשְלב נחות בריאליטי, הקטע המטריף של שחר חסון שאומר "אחוֹז" במקום "אחוּז" ועוד בשידור הציבורי – הכל כמו סוגר על אנשים שמבחינתם השפה היא האתרוג הטעים והריחני של החזון הציוני.
זה לבדו מצדיק סדרות כמו "הצבי", שהיא קודם כל מחווה להיסטוריה הסוערת של העברית ולמקום הקריטי שלה בשיבת ציון. הסדרה של קרן מרגלית ("פלפלים צהובים", "להעיר את הדב") עוסקת בפרומה ציפיס (סוזנה פפיאן), שעלתה לירושלים של סוף המאה ה־19 מרוסיה עם הוריה ושתי אחיותיה, מתגעגעת לאהובה שנשאר מאחור וכדי להסיח את דעתה ממנו היא נשלחת לעבוד בעיתון "הצבי" של אליעזר בן יהודה (אור בן מלך). האחרון, צבא של איש אחד במלחמה על מעמדה של העברית ביישוב, מזהה אצל פרומה לא רק אידיאליזם פוליטי אלא רגישות אנושית וכושר להביע אותה, שמסייעים לו לפתח את השפה למחוזות חדשים ופורצי דרך. פרומה, שמבינה היטב מה בן יהודה צריך ממנה, נעזרת ביכולותיו למטרותיה.
מסביב לציר העלילה ישנן גם סוניה (פולינה ויטורגן) ואיטה (נטע רוט), אחיותיה הקטנות של פרומה שמתאהבות באותו חלוץ מסוקס (לב לוין); הגעגוע של האם חיה (מיכל שטמלר) למולדתה; וסיפור אפל על התעללות של קנאים דתיים בנשים שנחשדו ב"פריצות". כל זה מתחבר ליצירה מאוזנת מבחינת המשקל הדרמטי שלה, עם רגעים חמודים של הומור בטעם התקופה והרבה מאוד קסם אישי: פפיאן הכריזמטית מחזקת את התנופה שלה בשנה האחרונה, בן מלך מצטיין כרגיל בהחצנת הצדדים הפחות מוכרים של בן יהודה ואת ההצגה גונבת יאנה פרידמן, שמגלמת את האומנת שיודעת הכל על כולם בבית משפחת ציפיס.
מנגד, נדמה כי לפעמים המזג הנוח והחביב של "הצבי" הוא לא רק אוויר לנשימה בימים חנוקים, אלא גם תכונה שמפריעה לה להתפתח כמצופה מסדרה שבה כל פרק אורך כ־45 דקות והיא משודרת בפריים טיים. בשני הפרקים הראשונים ניתן למצוא בה חן, אבל לא את הכוח המגנטי שמעורר ציפייה עצבנית עד לפגישה הבאה. באחד מהם ישנה גם סצנת ריקוד חולמנית, שעליה בפרט ועל כל הסוּגה בכלל יש לפנות לאנגלית על מנת לצטט את עצתו של הנשיא ביידן: Don’t.
עם זאת, הפרק השלישי כבר לא נותן הרגשה של טלוויזיה לימודית מושקעת, בזכות פיתולים כתובים היטב (ועוד בשלל שפות) וסימנים ראשונים להעמקה מתבקשת אצל הדמויות. ומעל הכל, "הצבי" היא הפוגה לא רעה מהרעש האינסופי והעברית הגרועה שנלווית אליו לרוב. ובמילותיו של בן יהודה: טוב ונאה.
בקטנה
דנה ויס הציבה דרישה במשדר שש של חדשות קשת בנוגע לדיון על עליית מוסלמים להר הבית ברמדאן: "חייבת לצאת היום החלטה מסודרת. בפעם הקודמת לפני שבועיים... הסיכום שראש הממשלה נתן היה לא ברור וכל צד לקח אותה לכיוון שלו". אפשר להבין את הפרשנית: לפני שבועיים היא זאת שהכריזה בפתח המהדורה שנתניהו קיבל את המלצת השר בן גביר בניגוד לעמדת רוב גופי הביטחון. אז, משום מה, ההחלטה לא סבלה מבעיית עמימות, כלומר זה לא רק ש"כל צד לקח אותה לכיוון שלו": גם ויס וחדשות ערוץ 12 עשו זאת.
