זמן קצר אחרי טבח 7 באוקטובר החליטה הילה ברוך ליליאן משדרות שדי. מספיק. "מה שהעיר אותנו היה שהסתכלנו על הטלוויזיה והקשבנו לכל הפרשנים שמחליטים על החיים שלנו ואומרים איך נכון לחיות. אנחנו לא ניתן לאחרים להחליט מעל הראש שלנו".
באותם ימים כואבים ושחורים, כשהאבל עוד מחלחל מכל פינה, החלו לקום קבוצות חברתיות רבות בעוטף ובשדרות. גם הילה (40), אמא לשניים, מדריכת הורים במקצועה, פתחה קבוצה כזו. ואז הגיעה שפרה צור אריה (45) מכפר מימון, שהחליטה לאחד בין היוזמות. התוצאה היא פורום עוטף ישראל, תנועת מאבק שמטרתה אחת: לגרום לכך שהשגרה בעוטף לא תחזור להיות מה שהייתה לפני המלחמה.
1 צפייה בגלריה
("אמהות מבינות שזו מציאות שלא יכולה לחזור". מימין: שפרה צור אריה, רעיה טברסקי והילה ברוך ליליאן | צילום: אלכס קולומויסקי)
"דתיים, ימנים, שמאלנים"
"אנשים חיפשו להשמיע את הקול הכאוב שלהם, להבהיר שהם לא מתכוונים להעביר את מה שקרה בשבת ההיא לסדר היום, ויחד חשבנו מה עושים אחרת", מספרת הילה. "אחרי חודש וחצי, לקראת ינואר, הבנו שכוחנו באחדותנו. זה התחיל במפגשי זום וטלפונים והתכנסנו לפורום עוטף ישראל. החלטנו לייצג מסר ברור אחד: שאת המציאות הזו חייבים לשנות. שזו תהיה המלחמה האחרונה, לא סבב משודרג".
"אני הייתי מהאנשים שמהתחלה אמרה לחברים שלה לחזור לגור בעוטף", מספרת שפרה צור אריה (45), אמא לשבעה, בעלת עסק לסיוע לעסקים קטנים. "אצלנו כל היישוב ממוגן, מהבתים עד בתי ספר, אז למה לא חוזרים? אבל אז, בערב חנוכה, במפגש עם ראש המועצה, אמרתי לו: בוא נחזור כולנו. והוא נאבק בי משום מה. הבנתי בשיחה בארבע עיניים שהוא מבהיר: לא, אל תחזרו, אם תחזרו לא יהיה שינוי אמיתי.
"חגגנו חנוכה בכפר מימון ומיד כשחזרנו כתבתי פוסט, שבו קראתי לחברים שלי מהרשויות בעוטף להשמיע קול. כתבתי שאסור שזה יהיה סבב לחימה, חייבים שהשגרה תישבר. קראתי לכל מי שאני מכירה להשמיע קול שייצג את מטרות המלחמה, שלא הוגדרו על ידי התושבים עדיין. בצוק איתן הייתי שותפה לסגירה של מעון שלא היה מספיק ממוגן, ובפעולות להקמת מעון חדש ממוגן כולו מהתחלה ועד הסוף. בחודשים האחרונים אני מכה על זה שלא התעוררנו לפני שנים וצעקנו שדרושות יוזמה והכרעה ברורה, כי נוצרה פה מפלצת רצחנית מכל השנים האלה ששתקנו".
מה קרה אחרי פרסום הפוסט?
"הוא הביא הרבה קולות של מי שחשבו כמוני. ובעקבותיו חברה המליצה לי לפתוח קבוצת ווטסאפ, שתאגד את כל הקולות שהסכימו איתי. הצטרפו אנשים מחבל אשכול, חוף אשקלון, מכל העוטף ומעוד כל מיני מקומות בארץ. נוצרו קשרים. שם הילה ואני נחשפנו האחת לשנייה. הקבוצה נקראה 'חוזרים הביתה רק בביטחון', ומתוך זה נוצר הקשר. מה שהנחה אותי ואת השותפים זה הסיפור של קול מאחד של תושבי העוטף ברשויות השונות בלי קשר לדת, מין, גזע. קול של תושבים שאומרים: לא עוד. דתיים, ימנים, שמאלנים, שדרותים. חמש רשויות מרכזיות בעוטף הפכו להיות חלק מקבוצת עוטף ישראל".
השער של המדינה
מאז כינונו של פורום עוטף ישראל, שכאמור נוסד על ידי נשים, הקול המוביל בו נותר הקול הנשי. את המאבק הן מנהלות ממלונות ברחבי המדינה, שאליהם פונו לפני חמישה חודשים. "מה שמייחד אותנו זה שאין לנו משאבים או תורמים, זה לא מאבק מתוקשר ופוטוגני שכל עם ישראל מרגיש את הכאב בעצמות שלו, למרות שאנחנו עוטף ישראל, השער של המדינה", אומרת רעיה טברסקי (28) משדרות, אמא לשלושה, מהנדסת אלקטרוניקה ופעילה מרכזית בפורום.
"הגבורה שלנו איפשרה למדינה להזניח אותנו עד לרמה שזה דפק בכל בית. כולנו בהתנדבות פה, משקיעות שעות ביום ובלילה תוך כדי שהבעל במילואים, והולכות לעבודה וחיות במלונות. זה מסע ייסורים אחרי ניסיון של המדינה להחזיר אותנו לבתים לא בטוחים. אנחנו עושות את זה כי אין לנו שום ברירה אחרת, ונעשה כל מה שאנחנו יכולות כדי שלילדים שלנו ולמדינת ישראל תהיה מציאות אחרת. זה פורום שהוקם כי אנחנו גרים במקום שאין לנו את הפריבילגיה לשתוק בו יותר. אנחנו לא מסכימות יותר להתפשר, הדרישה היא ביטחון אמיתי ומלא".
מה עם פתרון של מציאת מקום מגורים אחר?
נגה גדג' (46) מעין הבשור, אמא לשלושה, עובדת בתקשורת: "עזבנו את עין הבשור ב־8 באוקטובר ולא ידענו אם נראה את הבית שלנו בכלל שוב. היו כמה שבועות שהיינו תלושים, לא ראינו שום תמונת עתיד. אחרי כמה שבועות הבנתי שאני רוצה הביתה, שאני מתגעגעת, אני רוצה לחזור למקום שלי, לא רוצה לוותר עליו, כי זה המקום הכי טוב בעולם. מהנקודה הזו הבנתי שאם אני רוצה לחזור הביתה, אני חייבת להשיג ביטחון מלא".
מה עשיתן עד כה?
הילה: "כשהשטח בער לפני חודשיים יצאנו מיד להפגנות, בדרישה ברורה שאנחנו רוצות הכרעה. לאט לאט וכתוצאה מהניהול הכושל של הפינוי שלנו בהרבה רבדים, היו סימני שאלה לגבי פתיחת מסגרות חינוך. אנשים התקשו להתמודד עם סימני השאלה, ברמה הרגשית זו תחושה קשה של תלישות ועצב. כל זה משפיע על החוסן של לצאת להיאבק במקביל לכל החזיתות, אבל אנחנו עושות את זה".
רעיה: "לפעמים זה מרגיש שמתנהלת מערכת התשה נגד התושבים כדי למנוע מהם להשמיע קול. סנקציה אחר סנקציה. ולמרות כל הקושי, אנחנו נפגשות עם חברי כנסת, מגיעות לוועדות להשמיע את הקול שלנו, עשינו הפגנות מול הכנסת ובאזורי מיקוד. נפגשות עם חברי קבינט, מנסות לדבר עם שר החינוך. אנחנו לא ניתן שידרכו עלינו".
שפרה: "החזון שלנו הוא מהפכה בתפיסת הביטחון. ממדיניות של התמגנות להסרת האיום באופן מוחלט. לעולם לא עוד".
רעיה: "הכמות שלנו גדלה כל הזמן. אנחנו כבר עוטף ישראל בצפון ובדרום, כולם בדרישה לביטחון. אנחנו נפגשות עם נציגים מיהודה ושומרון בקריאה להתאחד. נפגשנו עם חברי קבינט וכנסת מכל הצדדים של המפה, ואנחנו לא נותנות לשום כיוון פוליטי להשפיע עלינו. כל עם ישראל צריך להצטרף לזה. בגלל זה קראנו לזה עוטף ישראל".
"אנשים מותשים ושבורים"
הנשים האלה הן חלק מקהילת נשים עצומה, לצד גברים שהצטרפו למאבק. "אזרחי העוטף סומכים על קבוצת הנשים שאת רואה פה", אומרת הילה. "יודעים שאי אפשר להסתמך על הממשלה וראשי הערים. זו מלחמת העצמאות שלנו והם מבינים שאי אפשר להסתכל מהצד יותר".
שפרה: "התושבים עברו חוויה מאוד מטלטלת והם קוראים לנו להילחם. אנשים מותשים ושבורים, לא יודעים מה העתיד אומר, ואנחנו כרגע היחידות שעונות להם".
אתן מרגישות שינוי במעמד האישה מבחינת אפשרות להתברג בתפקידים משפיעים וציבוריים?
שפרה: "תמר קדם סימן טוב ז"ל הייתה אמורה לרוץ לראשות מועצה אזורית אשכול ולא הגיעה ליום הזה. הובילה קול מתנועת התושבים שהוקמה ברוחה. הרעיון שלה זה שהשינוי יצמח מהתושבים מלמטה והיא הדוגמה היפה. לצערנו היא נרצחה. דמות נשית חזקה".
נגה: "בפורום שלנו לא הייתה כוונה שתהיה כמות כזו של נשים, זה פשוט קרה. וכנראה זה אומר משהו על השינוי".
הילה: "זה אומר שאמהות מבינות שזו מציאות שלא יכולה לחזור. אנחנו נהיה כאן כדי להגן על הילדים שלנו. ולחלום על החזרת החטופים שלנו, שזו מטרה עליונה להיאבק עליה גם מצידנו. אני בשיח עם נשים צעירות, נוער ו־20 פלוס, שאומרות אמירות נוקבות. הילדים שלנו מבינים היטב. הם רואים עכשיו את ההבדל בינם לבין יתר הצעירים ברחבי הארץ עכשיו בערבוב של הפינוי, והם גם רוצים חיים אחרים".
מה דעתכן על ההנהגה הנוכחית, המקומית והארצית?
הילה: "כל אחת מאיתנו מגיעה ממועצה אחרת, ואנחנו רואות עד כמה צריך אותנו. פוליטיקאים וייצוגים אחרים לא מייתרים את הצורך של העם להביע את דברו. זה שהם עובדים ונמצאים ועושים את העבודה שלהם נהדר, גם לנו יש את העבודה שלנו. אנחנו ניצולות טבח, ונהיה שומרות הסף. נדאג להגיד מעל כל במה אפשרית שזו המלחמה האחרונה. שיהיה כאן בטוח".
