זו הייתה אמורה להיות המשימה הבטוחה ביותר במלחמה. מיד כשהתחוור מה מתרחש ביישובי הדרום ב־7 באוקטובר, נשלח צוות מיחידה מובחרת של חיל הים לראש הנקרה, למנוע חדירת מחבלים מהצפון דרך המים. למעט חששות שהמלחמה תתרחב, הגבול הצפוני עוד היה שקט לגמרי. רק שמש וים כחול, רגוע.
"החשש היה שיחדרו סירות מראש הנקרה, כמו שחדרו בזיקים", מספר אלון קמינר מפרדסיה, 26, סטודנט להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת תל־אביב וסגן מפקד יחידת סנפיר, שהופקדה על רצועת הגבול הימית הזו. "הגענו לשם די מהר והעלינו איתנו כלים כדי למנוע מצב של חדירת צוללנים וכלי שיט".
במשך ימים ארוכים פעל הצוות בלי הפרעה. יצא לים וחזר ממנו, שומר ששום איום לא יחדור לישראל. לכאורה, שקט. אבל בפועל אין שום דבר שלו בשגרה כזו. ואכן, באחד הסיורים משהו השתבש. ולא בגלל חיזבאללה.
"יצאנו לסיור שגרתי, שבו משתמשים ברימוני הדף שמתפוצצים מתחת למים", מספר קמינר. "הייתה תקלת אמל"ח ואחד הרימונים התפוצץ על הסירה. כל הצוות היה בתוך הקבינה, לא קרה לו כלום. אני הייתי מטר וחצי מהפיצוץ. היה אור לבן. אני זוכר את עצמי עף אחורה ורעש של צלצול חזק באוזניים. חשבתי, 'איזה קטע, אני עומד למות'. מיד הכתה בי הידיעה שאמא שלי תהיה מאוד עצובה".
בבית החולים בנהריה, אליו פונה אלון, התבררה חומרת הפציעה שלו: מעוצמת הפיצוץ נקטעו לו רגל אחת ושתי הידיים, והוא איבד את הראייה בעין שמאל. אחרי שעבר ניתוחים דחופים להצלת חייו, הועבר במצב אנוש למרכז הרפואי שיבא. "ההדף של הרימון שרף לי את הרגליים", הוא מספר. "מברך ימין לברך שמאל – הכל נשרף".
במשך שלושה שבועות נלחם על חייו, מורדם ומונשם. "אלון היה אחד הפצועים הקשים ביותר במלחמה הזו", מספר פרופ' יוסי חייק, מנהל המחלה לכירורגיה פלסטית והמרכז הארצי לטיפול נמרץ כוויות בשיבא. "הוא סבל מטראומה רב־ממדית שכללה פגיעות חודרות, פגיעת ראש, פגיעת הדף, כוויות, פגיעה נרחבת ברקמות הרכות וקטיעות, ופגיעות בשתי העיניים, שתי האוזניים ובאף.
"בהתחלה חששנו שהוא לא רואה ולא שומע. זה היה הפחד הכי גדול שלנו. לך תסביר לאדם שנמצא בעלטה ובשקט מוחלט מה קרה לו. העובדה שהוא התעורר והתחיל לראות מטושטש עודדה אותנו וכשהוא שמע כשקראנו מקרוב בשמו והגיב - התרגשנו עד עמקי נשמתנו.
"היה פלא לראות אותו משתפר ונושם לבד, למרות שלאורך הדרך הוא הידרדר כמה פעמים וחששנו שאנחנו מאבדים אותו. לאט־לאט גמלנו אותו מהנשמה וסגרנו את הפצעים שלו, באמצעות השתלות עור. הצלחנו להציל את העין השמאלית שלו. הימנית עדיין בעבודה".
5 צפייה בגלריה
אליהו עם הכלב ריי, שנפצע יחד איתו. "לא היה לי סנטימטר אחד של עור חשוף בלי תחבושות" | צילום: גדי קבלו
"בטיפול נמרץ קיבלתי תרופות חזקות ולא הבנתי לגמרי מה קרה לי", מספר אלון. "רק אחרי חודש במחלקה של פרופ' חייק התחלתי להבין כמה קשה נפצעתי. זה היה קשה מאוד קודם כל ברמה הפיזית. כל יום מחליפים לך את התחבושות. שזה סיוט. את החבישות הראשונות עשיתי בהרדמה, אבל בהמשך כבר אי־אפשר להרדים יותר כי זה לא בריא. זה כואב ממש".
המסע של אלון רק מתחיל עכשיו. במחלקת השיקום, שבה הוא צפוי להיות עד סוף השנה, הוא עושה צעד אחר צעד אל עבר חיים עצמאיים. כל זה, הוא אומר, לא היה קורה בלי המשפחה והחברים. "הם הכוח, העוגן שלי. שומרים לי את הראש מעל המים. בלעדיהם הכל היה שונה לגמרי.
"אני משתדל לשמור על ראש חיובי. כמובן שתמיד יש נפילות ומחשבות על החיים לפני ואחרי, איך ממשיכים מכאן. החיים שלי השתנו ברגע. אני לומד לחיות עם רגל אחת. מתחיל להבין מה לעשות עם מה שנשאר מהיד, להשתמש באגודל שנותר לי. עשיתי הרבה פיזיותרפיה עד שהגעתי למצב שאני עומד על הרגל. אני מתקדם לאט־לאט, בביסים קטנים. מתמודד עם השדים כמו כולם בתקופה הזו, רק שהשדים שלי קצת יותר פיזיים, נראים לעין".
במצב הזה, הוא כבר מסמן לעצמו את המטרה הבאה: לחזור ללכת. "אני רוצה לעמוד על הרגל כמו שצריך. לבד, בלי עזרה. ואז אני רוצה פרוטזה. אני מת כבר ללכת הביתה".
אנשי ברזל
נכון לאתמול, נפצעו 3,053 חיילים ואנשי מילואים במלחמה הנוראה הזו, בהם 475 במצב קשה. אלפי מילים תיארו את הפציעות הקשות שלהם, את הגפיים הקטועות. את רוח הקרב, שלא מרפה מהם גם ביציאה מעזה. אבל מאחורי החיוכים המתוקשרים מסתתר מסע תלאות ארוך ומפרך, עתיר סיכונים ומשברים, שמעליו מרחף סימן שאלה גדול - איך ייראו חייהם בהמשך.
הרופאים שמטפלים בהם נלחמים לשמר כל שבריר של יכולת שתסייע להם ותפצה על הפגיעה הקשה, כשייצאו מכאן. אחת המערכות הקשוחות ביותר מתנהלת כבר שבועות רבים במחלקה לכירורגיה פלסטית בשיבא, המשמשת גם כמרכז הלאומי לטיפול נמרץ בכוויות של מדינת ישראל. לכאן מגיעים מי שנשרפו, שעורם נמס והתאדה, שכלי הדם והשרירים שלהם נפגעו, שפצעיהם הפתוחים והחסר בעור מסכנים אותם כל רגע.
"פלסטיקאים נדרשים לדברים הראשוניים, מצילי החיים, ובהמשך כחלק אחרון בסגירה ובטיפול בפציעות השונות, כולל בפצעים ובגדמים", אומר פרופ' חייק, "מגוון הדברים שאנחנו מסוגלים לעשות מאוד רחב: מדברים פשוטים כמו הזרקות מילוי לצלקות עד שיחזורים סופר מורכבים של עור ורקמות רכות.
"בשבועות הראשונים למלחמה היו מאושפזים אצלנו קרוב ל־20 חיילים ואזרחים שנפגעו ב־7 באוקטובר. הפגיעות היו מטווח קצר, כולל יריות, ולכן הנזקים שנוצרו מטורפים. טיפלנו בעובד זר, תאילנדי, ששרפו אותו ברפת. לקח לו 24 שעות להגיע ברגל לסורוקה ומשם הוא הועבר אלינו עם קרוב ל־50 אחוז כוויה. הוא סבל מפגיעה ברגליים, בידיים בפנים. לשמחתי הצלחנו להציל אותו. רוב העיסוק שלנו היום הוא בגל השני של הפצועים, אלה שטופלו בחלק האקוטי ועכשיו צריכים לסגור את הפצעים שלהם, ובעתיד לטפל בצלקות שנשארו, באסתטיקה של תוצאות המלחמה".
כוויות נרחבות, ששכיחותן עלתה מאוד במלחמה הנוכחית, נחשבות לפגיעה המורכבת ביותר בגוף האדם. "העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף ויש לו תפקידים רבים, בהם שמירה על טמפרטורה, מלחים, מים ועל מערכת החיסון", אומר פרופ' חייק. "ברגע שהוא נפגע אנחנו חשופים. במצב כזה אין מערכת שהיא לא פגיעה: הלב לא עובד כמו שצריך, הכבד, הכליות. מדובר באשפוז הארוך והמורכב ביותר. זמן השהות של פצועים כאלה בבית החולים הוא הארוך ביותר ביחס לכל פצוע אחר - בין יום לשלושה ימים עבור כל אחוז אחד של כוויה משטח הגוף".
איך נראית איכות החיים של הצעירים האלה אחרי שהם יוצאים מכלל סכנה? מדובר בפגיעות איומות שילוו אותם כל החיים.
"אנחנו לא מחליטים על איכות החיים שלהם. זה הבן אדם עושה עם עצמו. התפקיד שלי כפלסטיקאי הוא להציל את חייהם ולהביא אותם למצב תפקודי הכי טוב שאפשר. יש כאלה שבגלל שריטה לא חיים. ויש פצועים שעשויים ברזל, שמאבדים חצי גוף וחיים רגיל לחלוטין".
כשחייק המנוסה מדבר על אנשי ברזל, הוא מתכוון בין השאר לד"ר שגיא בלבן, ממושב סלעית, נשוי ואב לשלושה בנים, שחגג כאן את יום הולדתו ה־50 ארבעה ימים אחרי שנפצע. בלבן, בעברו קצין הנדסה, הוא כירורג פה ולסת בבית החולים וולפסון ואיש ברזל בזמנו הפנוי. "סיימתי את ההתמחות באיכילוב ב־2016", הוא מספר. "במקום לקנות אופנוע אמרתי, 'יאללה, נעשה ספורט'".
ביולי 2022 השתתף בתחרות איש הברזל בספרד. בתחילת נובמבר היה אמור להשתתף בתחרות השנייה שלו, בטבריה. במקום זה, גויס למשימה מסוג שונה, שחייבה עצבים מפלדה: זיהוי מאות מקורבנות הטבח בעוטף במחנה שורה. "ב־13 באוקטובר, יום שישי, עשיתי את המשמרת הראשונה שלי שם", הוא מספר. "התפקיד שלי היה לתעד את הפגיעות בכל גופה. זו הייתה משימה לא קלה, בלשון המעטה".
5 צפייה בגלריה
פרופ' חייק עם קמינר. "לך תסביר לאדם שנמצא בעלטה ובשקט מוחלט מה קרה לו" | צילום: אביגיל עוזי
בתחילת דצמבר התבקש צוות הזיהוי להיכנס לתוך עזה ובלבן, שבכלל שוחרר ממילואים בגיל 43 כמו כולם, מצא את עצמו עובד בלב אזור הקרבות. "בשבת בבוקר נפל פצמ"ר במרחק של מטר וחצי מאיתנו. היו עשרה פצועים באירוע, בהם שבעה קל.
"אני זוכר את הבום המאוד חזק. הייתה לי תחושה שדרסה אותי משאית ב־200 קמ"ש. משהו מאוד חזק ואלים, שאי־אפשר להתנגד לו. נפלתי לרצפה. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה על מאיה, אשתי, אבל מהר מאוד עברתי למוד של הישרדות. למחשבה שאני חייב לעוף משם, כי יכול להיות שזה לא הפצמ"ר האחרון. אחרי כמה שניות באו ארבעה חבר'ה, הרימו אותי ולקחו אותי לאיזה חדר. מאותו רגע הכל קרה במהירות. שמו לי שני חוסמי עורקים, שזה סבל שאני לא מאחל לשונאים שלי. במסוק קיבלתי מנה ראשונה של מורפיום. הרופא החזיק לי את היד כל הדרך לשיבא".
בלבן, שהוגדר כפצוע קשה, הובהל לחדר הטראומה כשהוא בדרך לקטיעה מתחת לברך. בניתוח שנמשך כמעט שש שעות הצליחו הרופאים להציל את רגלו. "יש שלושה עורקים שמזינים את השוק וכף הרגל, שניים מהם נקרעו. בחדר ניתוח ראו שעורק אחד מתפקד וכך ניצלתי מאיבוד הרגל", הוא מספר. "הפגיעה המרכזית היא בשוק השמאלי. יש לי קרע גדול מאוד של העצב שאחראי על התחושה בכף הרגל ואין לי תחושה בכף הזו. ביד ימין יש לי פגיעה בעצב שאחראי גם על תחושה וגם על התפקוד של כף היד. ברגל יש גם חוסר של עור, שבגללו כבר תקופה ארוכה אני מחובר לסירוגין למכשיר שמספק חבישה מיוחדת לפצעים פתוחים ועוזר לרקמה להתחדש".
כמעט כמו כל מי שנכווה באופן קשה ומערכת החיסון שלו נפגעת, גם בלבן סבל מזיהומים בפצע הפתוח. הוא עבר שישה ניתוחים לניקוי הרקמה, אך הזיהום חזר שוב ושוב. ב־14 בדצמבר עבר לשיקום. "בגלל הפצע הפתוח שעשה כל כך הרבה בעיות אני עוד כאן", הוא אומר. "אני עדיין מתרגל לחוסר התחושה ברגל. זה יכול להשפיע בכל מיני מקומות, בעיקר בעבודה, בגלל שאני מנתח בעמידה. אני עובד חזק מאוד פה, ותהיה לי עוד הרבה עבודה בבית. יש לא מעט משברים לאורך הדרך, אבל אני מרגיש שאני בכיוון הנכון. הצוות פה מדהים, אני בר מזל שהגעתי לאנשים הכי טובים".
בקבוקון ב־3,000 שקל
המלחמה תפסה את מערך הכוויות של מדינת ישראל מוכן למחצה, אם לומר בעדינות. מצד אחד, טיפולים חדשים שמשפרים מאוד את ההליך ההחלמה ואת התוצאה הסופית של הפצועים ומקצרים את משך האשפוז שלהם. מצד שני, הבעיה הידועה של מחסור חמור באמצעים ובכוח אדם. גם בימי שגרה זה לא קל. אבל במלחמה זו כבר סכנה של ממש.
כמה שעות אחרי מתקפת הטרור מעזה, פלסטיקאי באיכילוב זיהה בתצלומים מבארי שהמחבלים משתמשים בפצצות תרמובאריות, שמפזרות חלקיקים דליקים ומציתות אותם. "פצצות כאלה יוצרות גם שריפה וגם הדף", אומר פרופ' חייק, שמשמש גם כיועץ לקצין רפואה ראשי בנושא כוויות. "אחרי לחץ מהשטח, משרד הבריאות דאג לרכש של ציוד סופר ספציפי, שאין למצוא הרבה כמותו בעולם. כשנערכים למלחמה כוללת, צריך לקחת בחשבון גם אמל"ח מסוג כזה".
בזכות קשרים שהפעיל מול קולגות בחו"ל הצליח מומחה הכוויות הבכיר לגייס תוך שעות ציוד חיוני, שבישראל פשוט לא היה מספיק ממנו. "דחפנו לתרומות עור לבנק העור, שנמצא בשליש מהתכולה שהוא אמור להיות בה כי יש שימוש שוטף בעור ואין מספיק תורמים. הבאנו חומרי חבישות, והתרמנו רקמות, עצמות, גידים ותחליפי עור בשווי מיליון דולר. גייסנו את כל הפלסטיקאים בבתי החולים והעברנו אותם קורס רענון בטיפול כוויות, שרובם לא עסקו בו מאז ההתמחות".
לצד הגיוס המסיבי של ציוד חיוני, החל שימוש נרחב באמצעים חדשים ומתקדמים נגד כוויות. בראש ובראשונה בפיתוח ישראלי בשם נקסובריד, ג'ל סטרילי המבוסס על אנזימים המופקים מגבעולי אננס, שנמרח על הכוויה למשך ארבע שעות, ומאפשר את הסרת הרקמות הפגועות ללא ניתוח. השימוש בג'ל מונע את הצורך בניתוחים להשתלות עור ומשפר את מראה הצלקות הקשות.
"האנזים הזה יעשה בום ענק, הוא ישנה את העולם בתחום הטיפול בכוויות", אומר חייק. "הוא חוסך זיהומים, ניתוחים, מנות דם. לחסוך זמן חדר ניתוח ומוצרי דם שיכולים לשמש אחרים זה קריטי בזמן מלחמה. הבעיה שעלויות הטיפול בו בשמיים. בקבוק קטן עולה 3,000 שקל. פצוע עם 50־60 אחוז כוויה צריך עשרה בקבוקים כאלה. למרות זאת, השתמשנו בו במלחמה בלי מגבלה. עד היום האנזים הזה היה רק בחלק מהמרכזים. אחרי 7 באוקטובר דאגנו שיהיה ממנו בכל בית חולים".
אמצעים חדשים נוספים שמשמשים כעת לטיפול בכוויות הם תחליפי עור, שלא היו עד היום בישראל בגלל עלותם האסטרונומית. "קיבלנו מאוסטרליה תרומת תחליף עור סינתטי לבנק העור", מספר חייק. "ההבדל הוא בעיקר אסתטי. תחליף העור הזה עשוי מפוליאוריטן שנמס עם הזמן. העור נדבק וצומח מעליו. חתיכה של שש על 12, 72 סנטימטר רבוע, עולה 7,000 יורו. בילד זה מספיק אולי ללחי. אם משתמשים בזה לכסות פגיעה כמו של אלון צריך אלפי סנטימטרים רבועים ממנו. סכומים מטורפים. קיבלנו תחליף עור כזה בחצי מיליון שקל. זו כמות יפה, שכבר השתמשנו בה לטיפול בארבעה פצועים, עם תוצאות נהדרות".
בד בבד עם המלחמה היומיומית על חיי הפצועים שלו, מנהל חייק, יו"ר הוועדה לשעת חירום בנושא כוויות בישראל, מאבק נוסף: על הצוות שלו. מלכתחילה התחום הנדרש והחיוני הזה סובל מחסר חמור בידיים עובדות. קשה להאמין, אבל רק ארבעה רופאים שעשו התמחות־על בטיפול בכוויות, כולל חייק עצמו, עובדים היום בבתי החולים בישראל.
"אנשים שעוסקים בכוויות חשופים לטראומות מאוד קשות", הוא אומר. "הטיפול מורכב ומלווה בכאבים קשים. אנחנו נחשפים להרבה זוועות. בגלל כל אלה, השחיקה והאינטנסיביות של העבודה מטורפות. הצוות שלנו יחסית עמיד, ועדיין בעבר איבדתי חצי ממנו כשבן של אחות שהיה מאושפז אצלנו חצי שנה נפטר. זה היה שוק לכולם. חצי מהאנשים שלי עברו למחלקה אחרת או פרשו בכלל מהתחום".
על מנת להתמחות בכוויות, צריך לעבוד במשך שלושה חודשים במרכזי הכוויות בשיבא, רמב"ם או סורוקה ולהמשיך להתמחות־על של שנה בחו"ל. גם מבין אלה שכבר בחרו להתמחות בכירורגיה פלסטית, לא רבים מסתערים על המסלול הקשה והשוחק הזה, כשבמקום לעבוד במערכת הציבורית הם יכולים לעשות לביתם בתנאים מפנקים במערכת הפרטית.
"יש פה חסר בשגרה, והוא מורגש ביתר שאת במלחמה", אומר חייק, שהוא גם יו״ר האיגוד הישראלי לכירורגיה פלסטית ואסתטית והיחיד בישראל שהתמחה בתחום החיוני הזה במשך 18 שנה. "מערכת הבריאות עוד לא רואה את מה שאנחנו כבר רואים בשטח. עוד מעט לא יהיו פלסטיקאים בבתי החולים הציבוריים. זו עבודה מאוד קשה והתגמול כמעט אפסי, לעומת מה שאפשר להרוויח בחוץ. היום יש בישראל כ־200 פלסטיקאים על תשעה מיליון איש, ובהקשר של המלחמה יש רק כ־80 שעובדים בבתי החולים.
"גם להכשיר צוות סיעודי לטיפול בכוויות לוקח כמעט שנתיים. האחיות שלי נקרעות לגזרים. הטיפולים חייבים להתבצע בהרדמה, כדי למנוע כאב, וכדי להחליף חבישות צריך ארבעה־חמישה אנשים לכל מטופל. זו עבודה קשה ומורכבת, אף אחד לא רוצה לעשות אותה".
למרות הקושי, הוא מתעקש שמדובר במקצוע מופלא. "אנחנו יודעים לפתור כל בעיה, מפצעים כרוניים עד הנדסת רקמות ובניית עור, כולל ניתוחים להשתלת אצבעות וניתוחים סופר מורכבים שנועדו להחזיר לאנשים צלם אנוש. המקצוע הזה צריך להיות גולת הכותרת של עולם הרפואה".
הדוגמה המוכרת ביותר להישגי הטיפול בכוויות הוא איציק סעידיאן, לוחם צה"ל שנפצע בצוק איתן והצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון במחאה על היחס להלומי קרב. סעידיאן סבל מכוויות בשיעור 98 אחוזים משטח גופו. הסיכויים להציל אותו היו קרובים לאפס.
"לאורך השנים טיפלתי אולי ב־12 פצועים ששרדו כוויה כזו, מתוך עשרות אלפים", אומר חייק. "אדם שסובל מכוויה של 98 אחוז למעשה נחשב למת. איציק היה במצב מאוד גרוע, העור שלו כולו היה שרוף למעט סוליות הרגליים שלו, שנותרו שלמות. המאבק על חייו נמשך שנה שלמה. לא היה תכשיר שלא השתמשנו בו בניסיון להציל אותו. השתמשנו באמצעים שלא השתמשנו בהם מעולם קודם. עשינו לו שחזורים של הקרקפת, הפנים וכל הגוף. השתמשנו במכשיר של חברה ישראלית, שמייצר עור סינתטי במיטת החולה, בשילוב תאים של החולה עצמו. בנוסף, מביופסיה קטנה של עור שלקחתי ממנו גידלנו במעבדה קרוב ל־850 חתיכות עור. כמעט שישה מטר רבוע, כשהגוף כולו הוא בערך 18.
"לראות אותו היום גולש, מתפקד באופן עצמאי בבית, זו חוויה מדהימה. מ־1,500 פצועי מלחמה שטיפלנו בהם בשיבא, שניים נפטרו במיון. את כל השאר הצלחנו להציל. אין מקום בעולם שיש לו הצלחה כזו. זו גאווה עצומה".
לקום על הרגליים
בין השרופים שהגיעו לבתי החולים במלחמה יש גם אזרחים. יריב אליהו, טבח בן 30 מאשקלון, "העיר הכי מטווחת שיש", נשרף כשטיל נפל על הבית שלו. "עד שזה לא קורה לך אתה לא מאמין שיש דברים כאלה", הוא אומר.
זה קרה ב־8 באוקטובר, יום אחרי השבת השחורה, כשטילים מעזה עוד התעופפו באוויר חופשי. בדירה שבה התגורר, יחד עם אחיו ואמו, בשכונה ותיקה יחסית של העיר, לא היה ממ"ד. בכל פעם שהחלה אזעקה, הצטופפו השלושה בחדר צפוני.
"באותו יום היה רצף של אזעקות", הוא מספר. "נכנסנו לחדר אני, אחי והכלב שלי, ריי. הטיל נפל שני מטר מאיתנו. היה פיצוץ אדיר, וכל הבית קרס. ניסיתי לפקוח עיניים והבנתי שאני בחיים. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני חייב להציל את עצמי. ניסיתי להתרומם והרגשתי כובד של אבנים עליי. התחלתי להעיף את האבנים מהראש. זכרתי שאחי היה לידי, אבל לא ראיתי אותו. צעקתי לו והוא ענה לי. גם הכלב יצא איתנו. איך שיצאנו הבית התחיל לעלות באש".
כשהוא רץ הרחק מהבית, התחיל אליהו להרגיש את כאב הפגיעות. "הלהבה של הפיצוץ פגעה בי. כל הגוף שלי בער מכוויות. יצאנו לכביש הראשי וצעקנו לעזרה. למזלנו בדיוק עבר שם רכב פרטי והנהג לקח אותי לברזילי".
לחדר המיון עוד נכנס על שתי רגליים, ושם הורדם. במשך שלושה ימים, במהלכם הועבר למרכז הכוויות של שיבא, היה מנותק מהעולם. כשהתעורר גילה שכלבו האהוב, ריי, אותו חיבק בזמן הפיצוץ, נשרף גם הוא בפניו ומטופל בבית החולים הווטרינרי בבית דגן. "התעוררתי חבוש מכף רגל ועד ראש. לא היה לי סנטימטר אחד של עור חשוף. צרחתי מרוב כאבים". כשהגיע לשיבא, אמרו לו שמשך ההחלמה הצפוי לו יהיה כארבעה חודשים. אחרי שלושה שבועות בלבד קם על הרגליים. "שבועיים הייתי על כיסא גלגלים ודי, נמאס לי", הוא מספר. "היה לי רצון גדול לצאת משם, אני צעיר ויש לי כוחות. רציתי לפגוש את הכלב שלי. במקום לצאת לשיקום יצאתי הביתה".
לאחרונה חזר לדירה חדשה שסידרו לו באשקלון, יחד עם ריי הכלב, שהחלים במקביל אליו. עכשיו הוא מחכה שלא רק הכוויות שלו יחלימו, אלא גם הנפש. אחרי שנפגע אובחן כסובל מפוסט־טראומה, והוא מטופל בכדורים. "נולדתי מחדש", הוא אומר. "הפרופורציות לחיים, ההסתכלות שלי על העולם אחרת לגמרי. למדתי להעריך את מה שבאמת חשוב. אני נהנה מהדברים הפשוטים.
"לצערי, אני לא יכול לחזור לעבוד במטבח, כי בגלל הכוויות אסור לי להיחשף לחום. אני רגיל לעבודה, זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אהבתי את המקצוע שלי. עכשיו אצטרך להמציא את עצמי מחדש".
