בעזה הולך ונוצר משבר הומניטרי מפחיד. כשמזיזים שני מיליון איש למחנות אוהלים, כשרוב בתי החולים לא מתפקדים, כשקווי אספקת המזון לא סדירים ולא יעילים, כשהמונים מתנפלים על משאיות אספקה תוך כדי סיכון חייהם - כבר לא מדובר רק במשבר הומניטרי. ההמשך עלול להיות רעב המוני.
האחריות היא של חמאס. רק של חמאס. הוא גרם למצב הזה. כל מקום שיש בו איסלאם רדיקלי - התוצאה היא הרס, חורבן ושפיכות דמים. בשבוע שעבר נרצחו 170 בני אדם, לפי דיווחים ראשוניים, בבורקינה־פאסו. הם נרצחו על לא עוול בכפם. זה הג'יהאד. יש שם, בנוסף, כבר שני מיליון פליטים. גם בדרפור יש גל חדש של זוועות. הדיווחים דלים משדות הקטל, משום שזה לא תקין פוליטית לומר שהאיסלאם הפוליטי הוא מפלצת טורפת. הרבה יותר קל להאשים את ישראל.
אבל אחריות חמאס לא משחררת את ישראל מהתנהלות חכמה. משום שלא יעזור לנו שאנחנו צודקים. לא יעזור לנו שזה הג'יהאד, שהוא תעשיית מוות וחורבן. לא יעזור לנו משום שבקרב הזה אין מנצחים. משום שגם ניצחון בקרב עלול להיות הפסד במערכה. משום שכל מי שעיניו בראשו היה אמור להבין, חייב להבין, שכשצועקים בקמפוסים, "הפסקת אש עכשיו", זה יגיע לקונגרס. ומה שאומרים הסנאטורים אליזבת וורן וברני סנדרס, יהיה בדיוק מה שתאמר סגנית הנשיא קמלה האריס. והיא כבר אמרה, גם לפני שגנץ הגיע - ביום ראשון השבוע, באירוע השנתי ה־59 לציון דיכוי אחת מצעדות זכויות האדם בסלמה, אלבמה, ה"בלאדי סאנדיי" - וניצלה את ביקורו כדי לומר זאת שוב. ולא עברו יומיים, וגם הנשיא ביידן, שבהגינותו מטיל את האחריות על חמאס, אך באותה הזדמנות מזהיר ממה שעלול לקרות גם בירושלים ללא הפסקת אש. אבל טחו עינינו מראות.
רמדאן בפתח. חמאס יעשה כל מאמץ כדי לנצל את החג הדתי לצורך הצתת מדורות נוספות. המצב הבינלאומי של ישראל גרוע כבר עכשיו. הוא עלול להידרדר עוד הרבה יותר. יחד עם האסון ההומניטרי שבפתח, יחד עם הרעב שמתפתח שם - חמאס עלול להשיג בדיוק את מה שהוא רוצה. והוא לא רוצה עסקה לשחרור החטופים, משום שמבחינתו, הרעב הוא קלף מנצח. הלחץ על ישראל רק יגדל, ויגדל עוד יותר אם האלימות ההמונית תגיע לירושלים ולשטחים.
הממשל כבר שוקל הגבלת שימוש בנשק אמריקאי ברפיח. זה מילימטר מהטלת סנקציות, כך שכדאי להקדים תרופה למכה. אז מה עושים? מכריזים על הפסקת אש חד־צדדית לשבוע. מעבירים את האחריות באופן מוחלט לחמאס. הרי בכל מקרה ישראל במצב של המתנה. הכניסה לרפיח מתעכבת. ישראל מחזיקה ברצועה הרבה פחות לוחמים מאשר בימי שיא הלחימה. אז למה לא לנצל את ההזדמנות כדי להשיג יתרון אדיר בזירה הבינלאומית? בבקשה, יכולה לומר ישראל, אנחנו לא רוצים משבר ולא רעב. אנחנו מכריזים על הפסקת אש לשבוע ימים, והיא תימשך בתמורה לשחרור החטופים ולפירוז הרצועה. יגידו כן? הרווחנו. יגידו לא? ישראל תזכה בהרבה נקודות שהיא זקוקה להן. ואם אפשר באותה הזדמנות למנוע מהמשבר ההומניטרי להפוך לרעב המוני - הרווח יהיה כפול. זה גם ציווי מוסרי. ציווי ציוני. ציווי יהודי. אבל בימים הללו אין מנהיגות בישראל. אין חשיבה מחוץ לקופסה. יש רק אטימות ובריחה מאחריות. צריך רק לקוות שזה לא יסתיים בהפסד במערכה.
בזה הוא דווקא לא אשם
יוסי הולנדר הוא יזם ופילנתרופ ישראלי־אמריקאי שמחלק את זמנו בין ישראל לקליפורניה. הוא מאוד מעורב בעניין מעמדה של ישראל בארה"ב, אבל הוא לא אוהב, בהקשר הזה, את הטלת האחריות על נתניהו. ביום שהוא ילך, אמר לי הולנדר, שום דבר לא ישתנה. אבל נתניהו מחמיר את הבעיה, אמרתי לו. העוינות לישראל, הוא ענה לי, הרבה יותר גדולה מהתרומה הצנועה של נתניהו בתחום.
יש משהו בדברים שלו. כבר שני עשורים עבדכם הנאמן עוקב וחופר וחוקר את יחס המדיה והאקדמיה המערבית לישראל. קמפיין העוינות הגדול התחיל לאחר שהפלסטינים דחו את הצעת השלום של אהוד ברק, בשנת 2000, ואת זו של קלינטון, שהגיעה מיד אחריה. ובכלל, מוסיף הולנדר, העוינות לא נוצרה יש מאין. כבר יותר משני עשורים משקיעה קטאר בקמפוסים בארה"ב. זה קשור לנתניהו? במערכת החינוך האמריקאית מחדירים כבר הרבה מאוד שנים תכנים אנטי־ישראליים. זה קשור לנתניהו? ברשתות החברתיות מנהלות סין ורוסיה מערכה אדירה נגד ישראל וכמובן גם נגד ארה"ב. זה קשור לנתניהו?
וזה מעניין, יש כאן מחזוריות קבועה ומטרידה. כל אימת שיש "חשש" לשלום - גל אלימות פורץ. האינתיפאדה השנייה פרצה לאחר הצעת השלום של ברק בקמפ־דיוויד, בקיץ 2000, והפכה לרצחנית יותר בעקבות יוזמת השלום של קלינטון, בדצמבר 2000. ב־2008 הציג אולמרט את יוזמת השלום המאוד־נדיבה שלו. ובסוף אותה שנה חמאס לחץ על הגז, שיגר עוד ועוד רקטות, וגרר את ישראל למבצע עופרת יצוקה. ב־2014 ניהל ג'ון קרי מסע דילוגים שבו הושגה התקדמות לא קטנה, ונתניהו הסכים למדינה פלסטינית על 90 אחוז מהשטחים. אבו־מאזן סירב, אבל הייתה התקרבות ועלה "חשש" מחידוש השיחות. חמאס חטף ורצח את שלושת הנערים, מה שגרר את ישראל לצוק איתן. בספטמבר האחרון אמר יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, ש"כל יום אנחנו מתקרבים" להסכם עם ישראל. השלום האזורי מעולם לא נראה קרוב יותר. עברו קצת יותר משבועיים, וקיבלנו את מתקפת 7 באוקטובר.
אז כן, כל אימת שנדמה שהשלום מתקרב - האלימות הפלסטינית מתעוררת מחדש ומנפצת את הסיכוי לו. אבל הפרדוקס הוא, שככל שהאלימות הפלסטינית ברברית ורצחנית יותר - כך העוינות לישראל גדולה יותר. זו לא סיבה להיכנע לחמאס ולוותר על נורמליזציה עם סעודיה. זו לא סיבה להעדיף קיפאון ולהנציח את הסכסוך. זו לא סיבה לזחול ל"מדינה אחת". ועדיין, חמאס הצליח לצאת למתקפה הרצחנית בגלל הקונספציה שלפיה חיזוקו יוריד מהבמה את הבעיה הפלסטינית. ההפך קרה. הקונספציה קרסה. וגם אם אחרים היו שותפים לקונספציה, נתניהו נושא באחריות העליונה. הוא צריך ללכת. אבל אין צורך לאמץ את הקונספציה שסילוק נתניהו יביא את הגאולה.
עשיתם את זה קודם
אתם, האמריקאים, שיטחתם את גרמניה, אמרו לביידן באחת השיחות שניהל עם חברי קבינט המלחמה. עניתי להם, מספר ביידן בראיון שפורסם השבוע ב"ניו יורקר", שמשום כך הקמנו את האו"ם ואת כל החוקים שנועדו למנוע מצבים דומים בעתיד. לא ברור עם מי ביידן דיבר, אבל מעניין אם מישהו בקבינט אמר לו: עזוב את מה שעשיתם לפני 80 שנה בגרמניה. מעניין יותר מה עשיתם לפני שנים אחדות במוסול ובא־רקה. אלה היו הפצצות שטיח. כ־70 אחוז מבנייני הערים הללו נהרסו. וכי יש דרך אחרת לעקור ארגון טרור? כן, גם לידיד חשוב כמו ביידן צריך להזכיר שנמאס לנו, פשוט נמאס, ממוסר כפול. כך משונאי ישראל. בוודאי שכך מידידי ישראל.
