1. שליחות קנטרנית
בניסיון לתאר את המעבר בין מלחמה בחמאס ללוחמה, השתמש נתניהו בחודש שעבר במשל הזכוכית: בהתחלה שוברים את הזכוכית, אחר כך מרסקים את השברים לחתיכות קטנות יותר, וכן הלאה, עד שנשארת אבקה.
השלב הראשון הוכתר בהצלחה, אבל כדי לתאר את מה שקורה עכשיו בצפון הרצועה, אפשר להיזכר בסרט "שליחות קטלנית 2": שם, באיזשהו שלב, הרובוט היריב של שוורצנגר התפוצץ וחלקיו הנוזליים התפזרו לכל עבר. אבל בחסות ההזנחה, החלקים האלה שבו והתחברו, והיה צורך לחסל אותו מחדש.
זו השליחות הקטלנית ברצועת עזה. בצפון, חלקי הזכוכית של חמאס מנסים להתחבר, לפעמים בהצלחה. זה לא מתקרב לאיום הפשיטה והרקטות שהיה ערב 7 באוקטובר, אבל זה עוד לא ניצחון מוחלט. בדרום, האמריקאים מבהירים בכל דרך אפשרית שאינם מעוניינים במבצע ברפיח. צה"ל בוטש ברגליו בחאן־יונס, מחכה להנחיה מהקבינט, שעדיין מבוששת לבוא. במערכת הביטחון היו מעוניינים לבחון שיתוף פעולה עם כוחות חמושים שאינם חמאס, נתניהו לא מוכן לשמוע על כך.
בכתבה נרחבת השבוע ב"ניו יורקר" על המרוץ של ביידן, מצוטט מה שאמר פעם קלינטון על פוליטיקה: Strong and wrong generally beats weak and right. זה בערך מה שמנסים האמריקאים ליישם: להווי ידוע להם שהפסקת אש לא תועיל למיטוט חמאס, אבל המסר שהפסקת אש טובה ומלחמה זה רע הוא משהו שנשמע הגיוני. ברוח זו חמק גם הציטוט המדהים של ביידן מאותו ראיון, שבו סיפר על שרים ישראלים בקבינט המלחמה שאמרו לו שגם ארצות־הברית שיטחה את גרמניה, והוא בתגובה אמר: "בגלל זה הוקם האו"ם, כדי שדברים כאלה לא יישנו". מה זה אומר על הירושימה ונגסקי? ועד מתי הייתה נמשכת מלחמת העולם השנייה, לו דוקטרינת ביידן הייתה מאומצת?
לכן בני גנץ חזר מוושינגטון מודאג ממה ששמע. ארה"ב באה לקראתו, ובאף לא הודעה אחת הוזכר נושא שתי המדינות, פעם מונח שאף הודעה אמריקאית לעיתונות לא הייתה שלמה בלעדיו. אבל הרושם היה שחיסול חמאס יכול מבחינת הבית הלבן לחכות לאחרי נובמבר.
בישראל מברכים את שר ההיסטוריה שתיזמן את המלחמה לשנת בחירות בארה"ב. ביידן של כהונה שנייה, או שנה רגילה, כבר היה מחסל מזמן את הלוחמה, אבל עימות עם ישראל הוא בדיוק מה שטראמפ מייחל לו. בנובמבר האחרון המועמד הרפובליקני הכמעט ודאי דאג מאוד למראה גל התמיכה היהודי־ישראלי בנשיא. וכעת, בניגוד לרושם בעיתונות האמריקאית שכל התייצבות לצד ישראל היא אסון, הוא מייחל בכל ליבו לעימות בין ביידן לנתניהו, שאולי שיביא לדמוקרטים את מישיגן אבל יפסיד להם את אמריקה כולה.
2. הרים וגבבות
אם 2024 תהיה כולה שנת מלחמה, כמו שחוזה צה"ל, ואם יימשך השיתוק שאחז בוועדה לבחירת שופטים, לא יהיה מי שיקים את ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת מחדל 7 באוקטובר. לפי החוק, נשיא בית המשפט העליון הוא שממנה את ועדת החקירה, אבל לפי פרסום של טובה צימוקי כאן בשבוע שעבר, מרגע שיפרוש פוגלמן באוקטובר הקרוב לא יהיה לעליון אפילו ממלא מקום. בחדרי חדרים דובר בשופט אליקים רובינשטיין כמי שיעמוד בראש הוועדה, האם זו תקום?
אסתכן כאן בחשדנות הקוראים שהדברים הבאים נועדו להגן על ראשי המערכת, במיוחד אחד ספציפי, אבל הנה שאלה לדון בה: האם ועדת חקירה ממלכתית היא הפתרון?
אסון מירון הנורא אירע באפריל 2021. הוועדה הוקמה ביוני. גם בניכוי העיכוב בשל פטירת יו"ר הוועדה מרים נאור ז"ל, מדובר עדיין בכשנתיים וחצי לחקירת אירוע תחום בזמן, חד־פעמי. כמה זמן ייקח לחקור מלחמה שהיקף הנפגעים בה גדול פי 30, שאירעה לאורך גזרה של 60 קילומטר, שמערבת מחדלים מדיניים, צבאיים, מודיעיניים וטקטיים של שנים רבות? ועדת אגרנט פירסמה דוח ביניים תוך שלושה חודשים, אבל זו הייתה הוועדה האחרונה שבה המוזהרים לא שכרו עורכי דין. אם תיקי נתניהו מלווים אותנו שמונה שנים והסוף לא נראה באופק, כמה זמן תלווה אותנו ועדת שמחת תורה?
מגוף שנועד לאתר תקלות ולהציע פתרונות למניעת הישנותן, הפך מוסד ועדת החקירה לבית דין אישי לסיום קריירות של מי שכשל. גם מי שתומך בהקמת הוועדה מסיבה זו, צריך לתהות אם הפטיש הזה יוכל להכות ביעילות על המסמרים.
גם אם ועדת החקירה תצליח איכשהו לפרסם דוח תוך שלוש שנים, מה שנראה לא סביר לאור ממדי האירוע, מי בכלל יישאר בתפקידו? כהונת הרמטכ"ל תסתיים מוקדם יותר, כך גם כל הקצינים שתחתיו וראשי הארגונים. נהיה אחרי מערכת בחירות אחת, אולי אפילו שתיים לפי הקצב הנוכחי. ועדת אגרנט בכלל לא המליצה לסלק את גולדה ודיין, אבל הציבור סילק אותם. ועדת כהן לחקירת טבח סברה ושתילה המליצה שאריאל שרון לא יהיה שר הביטחון, ובסוף הוא הפך לראש הממשלה. ואם נתניהו יהיה עדיין בתפקידו, האם יימנע הפעם מההרגל הישן של האשמת הוועדה בפוליטיזציה? אם כך היה בוועדת מירון והאשמת לפיד, חכו להודעה ב־2027.
יתרה מזו: ועדת אגרנט נועדה למנוע הישנותה של הפתעה אסטרטגית בשל קונספציה ביטחונית־מדינית ויהירות מודיעינית. הגופים שהיא הקימה, למשל האיפכא מסתברא באמ"ן, לא עמדו במבחן התוצאה של שמחת תורה. ואולי זו הדרך: תחקירים פנימיים בצבא, אחריות אישית בצמרת, דין הבוחר ברגע שיתאפשר.
3. מגייסים את אותו השטיק
העולם התהפך מאז המלחמה: צבא ההגנה לישראל שלא באמת רצה את החרדים מחשש לעוד משפטים צבאיים על חימום נקניקיות וסערות שירת נשים, שינה את טעמו. הוא האמין בצבא קטן וחכם מבוסס סייבר ורואה־יורה, ומבין באיחור ניכר וטרגי שיהיה צורך בצבא גדול, בלי פריבילגיות של ויתור על מגזרים שלמים. הציבור הדתי־לאומי עומד בראש החץ למען הגיוס. 90 ומשהו חברי כנסת, בניכוי הערבים והחרדים, תומכים בהגברת השוויון בנטל. שר הביטחון יצק את חומר הנפץ החברתי הנוזלי הזה לתוך התקן שמאיים לפוצץ את הממשלה.
מערכת הביטחון כותבת בימים אלה, במצוות הממשלה, את חוק הגיוס החדש. ומה נכתב בו, אחרי כל התהפוכות? אותם הדברים, אבל לאט. שוב, כמו ב־2014 בממשלת נתניהו־לפיד וב־2018 בממשלת נתניהו־כחלון וב־2020 בממשלת נתניהו־גנץ, מדובר על יעדים ומכסות ועל עיצומים כלכליים. מה שנקרא, לאור ההצלחה.
ב־2014 היו בכל מחזור גיוס 8,000 חרדים והתגייסו 1,200. היעד שהוצע אז היה להגיע תוך ארבע שנים ל־6,000 מתגייסים. חלפו עשר שנים. כעת, מדי שנה מגיעים לגיל גיוס 12,000, מתגייסים רק 1,800 בשנה. החוק נכשל, ועל כן יולבש מחדש בשמלה של מילים מפוצצות.
בהנהגה החרדית יש דאגה גוברת מהמצב. לא כל כך בגלל הגל בעד הגיוס - זה קורה, כמו שעון, פעם בעשור, ואז חולף. הבעיה היא הכסף. מרגע שהונף גרזן הקיצוץ על מוסדות, החל ב־1 באפריל, היקום החרדי עלול להגיע לחדלות פירעון בטווח של שבועות.
נתניהו העריך בשבוע שעבר בשיחות פנימיות שהממשלה לא תיפול על הנושא הזה. הוא משוכנע שיצר הקיום של הקואליציה יאפשר את שרידותה, וגלנט עצמו לא התחייב להצביע נגד, רק שהוא עצמו לא יגיש את החוק, אלא אולי הממשלה. ככל הידוע התפריט כולל עוד מאותו דבר: חוק הגיוס המדובר, קצת עיצומים, קצת כבישים עוקפים שיאפשרו את העברת התקציב. האם זה אפשרי? כן. אבל מדובר בהלוואה בריבית קצוצה על חשבון העתיד. הקואליציה בכלל והליכוד בפרט לא נהנים מדעת קהל אוהדת במיוחד. העמקת ההשקעה במניה הציבורית המפסידה של היעדר שוויון בנטל - ללא קשר לדעתו של כל אחד - תיתן עוד זמן לממשלה הנוכחית אבל עשויה לפגוע בה קשות בקלפי.
4. זכרונות מבית אב"א
שנה אחרי שמת המנהיג הרוויזיוניסטי אב"א אחימאיר התפתח בכנסת דיון סוער על מורשתו. ראש הממשלה בן־גוריון גידף אותו בצורה כה חריפה עד שנאלץ להסכים למחיקת הדברים מהפרוטוקול.
בחדר החדשות של קול ישראל ישב אז עורך צעיר, יעקב אחימאיר. בכיר מערכת ששימש בפועל כפוליטרוק מטעם בן־גוריון החליט לבחון את עצביו: הוא הניח על שולחנו את תמלילי הנאומים והורה לבן להכין ידיעה עם עיקרי ההאשמות המרושעות נגד האב.
"לא יכולתי להימלט מן המחשבה כי לא במקרה הטיל עליי, דווקא עליי - בנו של אב"א, האיש שעמד במוקד הגידופים - את המשימה לערוך ידיעה המסכמת את דברי הבלע הללו. האם היה זה מעשה שנועד להכאיב לי בלבד? היה זה מעשה מרושע". 60 שנה חלפו בין הרגע שהדבר התרחש ועד שהעז להעלות אותם על הכתב באוטוביוגרפיה החדשה שלו, "עד כאן יעקב אחימאיר".
זה היה מקרה מאפיין לקריירה מפוארת בשידור הציבורי: תמיד אפשר היה להעריך שאחימאיר ימני על סמך שם משפחתו, אבל אף פעם אי־אפשר היה להסיק זאת על סמך שידוריו. ובכלל, אולי, כמו שסנט פעם הנשיא לשעבר ריבלין בנסיכים ששינו את טעמם הפוליטי, גם הוא "בא מבית טוב, אבל מזמן לא ביקר בבית?" אפילו גולדה העירה פעם ש"אחימאיר הוא דווקא בחור הגון", עם דגש על המילה "דווקא".
באיפוק האחימאירי המפורסם מגולל העיתונאי הוותיק, זוכה פרס ישראל, עשרות שנים שבהן ראה מטווח אפס, בשתיקה, הטיה פוליטית בוטה בשידור הציבורי ופוליטיקאים שלא היססו לעשות לו את המוות. הבולט שבהם, במפתיע, הוא דווקא מנחם בגין. ראש הממשלה הגדול מתגלה כאדם די קטן, שהפיל על הבן את הסכסוך הנושן שהיה לו עם האב. "מדוע מתגלגלות העיניים שלך יעקב, כל כך?" סנט בו בראיון. פעם אחת עקץ אותו בכזו איבה עד שעיתונאי אחר נאלץ להגן עליו. ואולי בגין לא סלח על כך שב־1938, בעוד יעקב בן החודש משתעשע על זרועותיו, הוא הרטיב אותו במה שתינוקות מרטיבים.
הספר של אחימאיר הוא כמו תשדורת מורס שמגיעה מתחנה שחדלה להתקיים, ואולי לא התקיימה: גם טכנולוגית (האם ידעתם שבגין השמיע את אמירתו "יהיו עוד הרבה אלוני מורה" כאלתור זריז, שנולד בגלל שצוות הערוץ הראשון מיהר לאולפן לפתח את הפילמים של הביקור?) אבל בעיקר עיתונאית. הבן של אב"א שלו היה מהבודדים ברשות השידור ששמר על מסמך נקדי והקפיד שדעותיו לא ישפיעו על ידיעותיו. רק באיחור ניכר הודה, בספר, שתמיד הצביע לימין ולנתניהו. זה לא מנע ממנו להתפטר השבוע מוועדת פרס ישראל לתקשורת שמינתה ממשלת נתניהו, כשנראה היה לו שעושים על גבו פוליטיקה. ככה נראה אינטגריטי.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
