לישראל יש אוצר טבע הנמק בקרקעית הים התיכון. בהחלטה חכמה אחת יכול האוצר האבוד הזה להכניס בשנים הקרובות לקופת המדינה מיליארדי דולרים ולקופת הממשלה מיליארדי שקלים של מסים ותמלוגים. הזמן מוגבל: השווי העכשווי של האוצר גבוה מאוד בגלל מחירו בשוקי העולם, אך המצב עשוי להתהפך במהירות והשווי עלול לרדת בעשרות אחוזים. לכן צריך להזדרז. כל חודש חשוב.
הכוונה היא לגז הטבעי, משאב הטבע הכמעט יחיד שהתגלה שלב אחר שלב בים התיכון במים הכלכליים של ישראל והפך אותנו למיני מעצמת אנרגיה. הגז הטבעי המקומי חסך למשק, בחשבון מצטבר, 200 מיליארד שקל בעלות היבוא של חומרי אנרגיה, במיוחד נפט ופחם. משפחה ישראלית ממוצעת בת 4 נפשות הרוויחה מהמעבר לגז טבעי מקומי 80 אלף שקל. החישובים הללו לא כוללים את החיסכון לכולנו מצמצום זיהום האוויר, לפחות בסכום מקביל. לפי נתוני משרד האנרגיה, 72% מהחשמל מיוצרים כיום מגז טבעי ישראלי, מה שתרם רק אשתקד אחוז שלם לצמיחת המשק. אחוז קריטי.
התגלית ההיסטורית של מאגר הגז הגדול, לווייתן, נחשפה ב־2010. בשל עיכובים ומחדלים ממשלתיים מתמשכים חלפו עשר שנים עד שהכמויות המסחריות הראשונות של הגז החלו לזרום בצנרת. כמות הגז הטבעי במאגר נושקת ל־600 מיליארד מטר מעוקב, כשההפקה השנתית בשלב זה היא 12 מיליארד מטר מעוקב, מזה 80% ליצוא למצרים ולירדן והיתר לחברת החשמל.
"אסדת הקידוח של לווייתן", אומר יגאל לנדאו, מנכ"ל חברת רציו לה 15% בבעלות במאגר, "היא מהגדולות מסוגה בעולם". בשדה המשמעותי השני, תמר בדרום, מצוי גז טבעי ב־300 מיליארד מטר מעוקב ובכריש, הסמוך לגבול הלבנוני, מצוי גז טבעי בעוד 400 מיליארד מטר מעוקב. לפי הסקירות האחרונות של מרכז המחקר והמידע של הכנסת ב־2023 הופקו מהמאגרים 24.6 מיליארד מטר מעוקב גז טבעי, מזה 13 מיליארד לצריכה מקומית והיתר 11.7 מיליארד ליצוא, מתוכם 9 מיליארד למצרים ו־2.7 מיליארד לירדן. הודות למחירי היצוא הגבוהים, הגז יכניס השנה לישראל שני מיליארד דולר. לשתי המדינות השכנות הרכישה מישראל כדאית וחיונית: ירדן תלויה לגמרי בגז הטבעי הישראלי ובמצרים מאפשר היבוא מכאן לקיים אספקת חשמל רציפה. הרשויות אצלן מעוניינות לקנות מאיתנו כמות גז טבעי גדולה בהרבה. לנדאו: "אפשר להכפיל את היצוא למדינות השכנות לארבעה מיליארד דולר לשנה, ולהגדיל את ההכנסות לקופת המדינה ממסים ותמלוגים ב־3.5 מיליארד שקל בשנה. אנחנו מוכנים להשקיע את הכסף בהרחבת ההפקה".
נדרשת רק החלטה רגולטורית, וכאן קבור הכלב: הממשלה גוררת רגליים. אם לצטט את הוועדה לאסון מירון, גם הטיפול בנושא יצוא הגז הטבעי מתאפיין ב"תרבות של דחיינות" ו"דפוס פעולה של הימנעות מהכרעות".
"מיליארדי דולרים שוכבים על קרקעית הים", אומר גורם בכיר בשירות הממשלתי, "והאוצר לוקח הלוואות יקרות בשוקי החוץ". כל חודש עיכוב – הפסד. שר האנרגיה הקודם, ישראל כץ, הצליח בשבוע האחרון לכהונתו להנפיק למאגר תמר היתר להגדיל יצוא – ולהגדיל תפוקה – בעוד 4 מיליארד מטר מעוקב בשנה, והחברה מיהרה להודיע על כך לבורסה ולמשקיעים. אבל המהלך האנרגטי הגדול באמת, מתן היתר יוצא נוסף ללווייתן, מוקפא ואין רואים תזוזה באופק.
הנימוק הרשמי להימנעות מהחלטה: כמות הגז הטבעי המצויה בשלושת המאגרים לא תענה על הביקוש המקומי החל מ־2044 או בשנה קרובה לכך. האמנם? זו לא תחזית, זו השערה והיא בעייתית. הביקוש לגז הטבעי תלוי באינספור גורמים, החל מקצב החלפתו באנרגיה מהשמש (שיעור ייצור החשמל ממקורות אנרגיה מתחדשים, כלומר מהשמש, הגיע אשתקד ל־11.5%, הרבה מתחת ליעד מדינות האקלים הלאומית), דרך השקעות מסיביות בהולכה וחיבור למאות צרכנים קטנים ועד העלאת הבלו המתוכננת על גז טבעי ב־900%.
בשל אי־ודאות כה גבוהה עדיף לחתום בהקדם על חוזים ליצוא במחירים טובים – ולשמור את ההכנסות בעתודות מטבע חוץ או ב"קרן העושר" לטובת הדור הבא. הצבירה בקרן מתקרבת למיליארד דולר.
והיד עוד נטויה: בעקבות הסכמי אברהם, משרד האנרגיה הצליח לשווק זיכיונות לחיפושים וקידוחים במים הכלכליים של ישראל לשורה של חברות אנרגיה רב־לאומיות מובילות. לפי ההערכות מקצועיות, מתחבא שם גז טבעי בעוד 2,000 מיליארד מטר מעוקב. כולו אופציה ליצוא. ושוב, בתנאי שהממשלה תתיר זאת. לעומת זאת השמירה על הגז הטבעי עמוק בתחתית הים נחותה מכל היבט כלכלי וחברתי. הבה נזכור: בעולם קיימים מקורות גז טבעי בלתי נדלים, מהאדמה, מקרקעית הימים ומפצלים.
"עם סיום המלחמה באוקראינה", אומרים מומחי אנרגיה, "המחיר יירד בעוד עשרות אחוזים, כפי שקרה לא פעם בעבר. לכן כה קריטי להתיר כעת יצוא ולחתום על חוזי מכירה עם הקונים במדינות השכנות ואפשר שגם עם דרום אירופה כשיגיע לשם הצינור המתוכנן מישראל. האיחוד האירופי הרי כבר משקיע 50 מיליון יורו בתכנונו".
קריטי להחליט, אמרתם? לא בממשלה המכהנת.
גול עצמי ישראלי
הקונספציה האסונית ולפיה חמאס הוא ארגון שאחת ממטרותיו היא לשפר את הרווחה של תושבי עזה, או לפחות לדאוג שלא יסבלו רעב ומחסור, ממשיכה להדריך את המדיניות (יש כזו?) הישראלית גם כעת. ההתעלמות מממצאי המחקרים הכלכליים־היסטוריים נמשכת; אותם מומחים שהביאו לנו את רעיון אילוף חמאס באמצעות סיוע כלכלי לעזתים, מביאים לנו כעת רעיון שמשמעותו דומה: להביס את חמאס ולשחרר את החטופים על ידי מניעת סיוע לתושבי הרצועה. כאילו שלראשי הארגון האסילאמיסטי הזה אכפת מהם. לא אכפת להם, כפי שלא היה אכפת לתנועות אידיאולוגיות מהפכניות קנאיות לאורך ההיסטוריה. אדרבא: ככל שמצב האוכלוסייה שבקרבה הן פועלות גרוע יותר, כך טוב יותר למהפכנים ולשלטונם.
בעיני הנהגת חמאס, סבל התושבים אינו אלא קורבן הכרחי בדרך לגאולה. מאז השתלט הארגון על עזה ב־2007 הוא עשה הכל, אבל הכל, כדי למרר את חיי העזתים ולהפוך את הרצועה לאזור של עוני מחפיר, כולל חבלה מכוונת בסיוע בינלאומי לשיקומה. ראשי חמאס פתחו במסע ההרג והאונס ב־7 באוקטובר דווקא מפני שהמצב הכלכלי ברצועה החל להשתפר במקצת, מפני שהופיעו בה סימנים של יוזמה עסקית ונפתח איזה סדק של אופק לרמת חיים עולה. הם ידעו מראש מה תהיה תגובת ישראל, ובמידה רבה הזמינו אותה. הרעב בין ההריסות ברצועה לא מחליש את אחיזתם באוכלוסייה המקומית - הוא מהדק אותה ובכל מקרה אינו גורם שיאיץ את שחרור החטופים.
אצטט כלכלן פלסטיני ידוע שמטבע הדברים חושש לפרסם את שמו: "רק כשהבטן של הילדים בעזה תפסיק לקרקר, כשחבילות המזון יחולקו בשפע יחסי, כשהתרופות יגיעו דרך ישראל ללא עיכוב למרפאות ולבתי חולים וקמח לא יימכר בעשרות דולרים, רק אז התושבים יתחילו לשאול את הבריונים של חמאס שאלות קשות. לבטח לא יזילו דמעה על חיסולם או גירושם". ומוסיף אחד הכלכלנים המכינים סקירות כלכליות על רצועת עזה למדינות התורמות: "מה שיטיל פחד אמיתי על הנהגת חמאס ויניע אותה לחשב מחדש את דרכה, זה הגדלה מסיבית של הסיוע ההומניטרי והכלכלי לרצועה, במיוחד דרך המעברים בישראל. אנחנו מופתעים שאתם לא מבינים זאת, הרי יש לכם פרופסורים שחיברו את מיטב המאמרים על כלכלת טרור ואפילו חתני פרס נובל בכלכלה התנהגותית".
אכן יש לנו, אבל הם לא נשאלו ולא נשאלים.
