חן ציון (20), לוחם בסיירת חרוב של חטיבת כפיר, הוקפץ ב־7 באוקטובר לטהר את קיבוץ בארי ממחבלי חמאס. הלוחמים הצעירים, שהיו באמצע מסלול ההכשרה שלהם, נחשפו שם למראות קשים מנשוא. לאחר ארבעה ימים של לחימה – חן איבד את היכולת לראות. "בהתחלה הראייה הפכה מטושטשת, ופתאום התחלתי לראות שחור", סיפר הלוחם לרופאים שהחלו לבדוק אותו, והתקשו לעלות על מקור הבעיה. הוא עשה כמה בדיקות עיניים עד שהפסיכיאטרית של חטיבת כפיר, ששמעה על ההתנסות הקשה בבארי, הבינה שמדובר בעיוורון פסיכולוגי.
בלשון המקצועית, התופעה הזו, שהינה מנגנון הגנה של המוח, נקראת "המרה" – "קונברסיה". מדובר במצב שבו התנסות, הצפה או חוויה נפשית קשות לעיכול מקבלות ביטוי פיזיולוגי, שנועד לשתק את אחד החושים שלנו במטרה למנוע פגיעה טראומטית. כלומר, הפיכת מצב פסיכולוגי שנובע ממראות קשים, מטראומה או מקונפליקט פנימי עמוק, לתסמין גופני – כאשר בפועל אין שום בעיה פיזית והמקור הוא נפשי בלבד.
חן פיתח כאמור עיוורון פסיכולוגי, שחלף לאחר כמה ימים. ראייתו שבה אליו והוא חזר לחטיבה ולאימונים. אבל לעולם הרפואה ידועים ביטויים נוספים של המנגנון הזה. "המרה יכולה להתבטא גם בצורת אילמות או שיתוק בגפיים", מסביר הפסיכיאטר פרופ' מיקי בלוך, סגן מנהל המרכז לבריאות הנפש של שירותי בריאות כללית ברמת חן, "התגובות הפיזיולוגיות מבטאות באופן לא מודע את הסכנה או את האיום שהאדם חווה. למשל, אם נער מתבגר מאוד כועס על אבא שלו שצועק עליו, ועוברת לו בראש מחשבה לא מודעת שהוא רוצה להרביץ לו אבל הוא יודע שמדובר בתגובה שאינה חלק מהמנעד המצפוני או המוסרי שלו והוא לא מסוגל להכיל את המצב, אז הוא יכול להרגיש פתאום שהיד שלו משותקת, כלומר, לא מגיבה".
או כשאומרים "נאלם דום".
"נכון. במקרה כזה, אם מאוד־מאוד מעליבים אותנו אנחנו מאבדים את הקול, הופכים אילמים, לא מסוגלים להוציא הגה או לפעמים מגמגמים, אבל אם נבדוק את מיתרי הקול, נגלה שאין איתם שום בעיה, ועדיין אנחנו לא מצליחים להפיק קול".
לדבריו, המקרים הללו שכיחים יותר ממה שחושבים. פעמים רבות מגיעים לחדר מיון אנשים עם תופעות קונברסיביות כמו שיתוק, אילמות או חוסר תחושה באיבר מסוים, שהרקע הוא פסיכולוגי אבל הביטוי שלהן הוא נוירולוגי.
ומה קורה בעיוורון פסיכולוגי?
"כשאדם סובל מעיוורון על רקע פסיכולוגי, העיניים שלו רואות. כלומר, אם נזיז את היד במהירות מול פניו, הוא יתחמק ולא ייתן לנו לפגוע בו. אני מניח שאם היינו עושים תנועה מהירה מול הלוחם של כפיר, הוא היה זז, כי מבחינה פיזיולוגית הוא רואה. אבל הוא מרגיש שהוא לא רואה". המנגנון הזה, מתברר, מוכר לרפואה כבר מאה שנים, וגם פרויד כבר דיבר על עיוורון פסיכולוגי. אבל הרופאים לא באמת יודעים איך הוא מתהווה.
ואיך זה עובר?
"רוב התופעות הללו חולפות לבד תוך כמה ימים, כשהאדם נרגע קצת ממה שעבר עליו. לפעמים צריך לסייע לו לפרק את הקונפליקט שהוביל לתגובה הזו, ולפעמים דרוש טיפול פסיכולוגי מעמיק כדי לפתור את הבעיה", אומר פרופ' בלוך, שמדבר גם על התקפות של אפילפסיה מדומה אשר יכולות להופיע כמנגנון הגנה, כאשר ברור שאין ברקע בעיה נוירולוגית.
הוא מסביר כי התופעה תתרחש לא במקרה של בהלה קלה, אלא במצבים שבהם נרגיש כי נשקפת לנו סכנת חיים ושאנחנו לגמרי חסרי שליטה. בהקשר זה, פרופ' בלוך מספר על תופעה מעניינת נוספת שמייצרת מצבים "דיסוציאטיביים" – כאשר המוח דואג לייצר ניתוקים שעוזרים לאדם לא לשמור במודעות חוויות קשות מאוד.
שומעים את זה מנשים שנאנסו למשל או מאנשים שעברו שוד אלים.
"נכון, זה עוד מצב הגנתי של המוח, שבו בזמן חוויה קשה האדם מתנתק מהמודע ועובר את החוויה הקשה הרבה פעמים בלי לזכור אותה".
זאת אומרת, המוח לא מתייג אותה.
"כן, המוח דואג לניתוק של המודעות מהרגש ומהזיכרון. אנחנו שומעים למשל עדויות מאנשים שתיכננו להתאבד אבל בסוף התחרטו, ומספרים שכאשר הם התקרבו לרגע שבו הם כמעט ביצעו את המעשה – הם נכנסו למצב של ניתוק רגשי".
יש דרך ללמוד לאמן את המוח להגן על עצמו מבעוד מועד? מין חדר כושר למוח?
פרופ' בלוך צוחק. "לצערי זה בלתי אפשרי: אנחנו לא יודעים לאמן את המוח להתגונן מראש מפני טראומה, בין היתר מכיוון שזו חוויה פתאומית ולא צפויה, והתגובה היא תמיד אישית". אבל, הוא אומר, אנחנו יודעים אילו דברים יגנו עלינו מפני התבססות והעמקה של הטראומה, ומציין בין היתר לכידות חברתית, השתייכות קהילתית, עשייה למען האחר והחברה – בדיוק כפי שראינו בחודשים האחרונים. "אם עושים פעולות אקטיביות ומרגישים משמעותיים", הוא מסביר, "לתחושת המסוגלות מצטרפת גם תחושה של משמעות – ואנחנו זוכים להגנה".
