בתקופה האחרונה, אומרים בישראל, איראן פועלת להשגת כמה רכיבים הנדרשים לפצצה גרעינית. מדובר על הרכיבים הנדרשים להרכבת ראש נפץ גרעיני, להבדיל מהעשרת אורניום. בכיר אחד הגדיר אותן "פעולות מטרידות מאוד".
איראן היא המרוויחה הגדולה ביותר ממלחמת 7 באוקטובר. טביעות אצבעותיה ניכרות בברית המשתרעת מלבנון, דרך עזה ועד תימן, במוות, ברטוריקה הג'יהאדיסטית. האסטרטגיה האיראנית במזרח התיכון – לעשות שימוש במיעוטים, השיעים והאחרים, יחד עם מאבק בלתי מתפשר בישראל – הניבה פירות אפלים. אך ישראל, חמישה חודשים אחרי מעשי הטבח של חמאס, פגיעה מתמיד. ב־2012 שקלו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון שלו, אהוד ברק, להורות על תקיפה צבאית באיראן כדי לפגוע בתוכניתה הגרעינית. תריסר שנים מאוחר יותר, ובעת מלחמה קשה, מעטים מאמינים שישראל מסוגלת לעשות זאת כעת. צה"ל מועסק בבור השחור ששמו עזה. הוא מתוח עד קצה גבול היכולת בצפון וביהודה ושומרון. הלגיטימציה הבינלאומית כמעט בלתי קיימת. הפוקוס בקהילת המודיעין הוא פחות בגרעין האיראני, ויותר במיקום המנהרה של יחיא סינוואר.
והאיראנים מנצלים זאת. ב־26 בדצמבר דיווחה הסוכנות לאנרגיה אטומית כי איראן מאיצה את העשרת האורניום שלה לדרגות של 60%. אין לה כל סיבה עניינית להעשיר אורניום לדרגות האלה, כמובן; הפער בין העשרה ל־60% להעשרה לדרגה צבאית הוא רק עניין של החלטה, לא של יכולת טכנית. במהלך 2023 טהרן האטה את קצב ההעשרה, והיו ידיעות שלפיהן הסיבה לכך היא הסכמה לא פורמלית עם ארצות־הברית. במקרה או שלא במקרה, אחרי 7 באוקטובר, היא חזרה לקצב מואץ. מדינות המערב, ובראשן ארה"ב, בריטניה וצרפת, פירסמו הודעה כי האיראנים ממחישים "היעדר רצון טוב" ו"התנהגות חסרת אחריות". מאז, המצב רק החמיר. איראן הפרה הסכם להצבת מצלמות של הסוכנות לאנרגיה אטומית באתרים מסוימים, ואסרה על כניסתם של הפקחים המנוסים ביותר של הסוכנות. ידיעה של "רויטרס" מיום שני השבוע הסבירה מדוע ארה"ב לא פועלת להחלטה נוספת נגד האיראנים: "לאור המתקפה הצבאית של ישראל בעזה אחרי תקיפת חמאס ב־7 באוקטובר, ועליית המתחים ברחבי המזרח התיכון, ארה"ב לא רוצה להסתכן בהסלמה דיפלומטית עם איראן כתוצאה מהחלטה נגדה בסוכנות לאנרגיה אטומית, לדברי דיפלומטים במערב". באותו יום נאם רפאל גרוסי, יו"ר סבא"א, בפגישת הסוכנות. דבריו על איראן היו קשים, אם כי לא היה בהם כל חדש. הם רק סיכום היחסים של איראן והסוכנות לאורך שנים, בפרט מאז ההחלטה האסונית של דונלד טראמפ, בדחיפת בנימין נתניהו, בגיבוי המוסד הישראלי, לפוצץ את הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן במאי 2018. מה שאמר גרוסי זכה לסיקור מינימלי בעולם ובישראל. "הסוכנות איבדה יכולת למידע רציף לגבי ייצור ומאגר של צנטריפוגות... מים כבדים ועופרת אורניום מרוכזת... חלפו שלוש שנים מאז שאיראן הפסיקה ליישם את הפרוטוקול הנוסף... אין כל התקדמות בנושאי אמצעי ההגנה (לפי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, נ"א)".
מאמצי ההאטה קרסו / כדי להגיע לראש נפץ גרעיני נדרשות שתי רגליים. הראשונה היא פלוטוניום או אורניום מועשר לדרגה צבאית. הדרך הטובה ביותר לפקח ולסכל הגעה לפצצה היא דרך נתיב ההעשרה. אורניום מועשר מותיר מאחוריו סימנים שקל לאתר ולבחון. איראן חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, ואסור לה לבצע פעילויות העשרה ללא פיקוח. לכן ישראל ואנשי המקצוע שלה, במוסד ובצה"ל, התמקדו, לפי פרסומים זרים, במשך שנים בהאטה ובבלימה של העשרת האורניום. במאמצים בלתי רגילים, הם האטו את ההעשרה לאורך שנים. לבסוף, החזית הזו קרסה. את המתנה הגדולה ביותר לאיראנים העניק כאמור טראמפ, כאשר ארה"ב פרשה מהסכם הגרעין. מהסכם בקרת הנשק הקשוח ביותר בהיסטוריה, עברנו בקיצוניות להתפרעות איראנית כמעט חסרת מעצורים. בשנת 2024, אין ספק כי לאיראן יש יכולת להעשיר צבאית, ובמהירות רבה.
הרגל השנייה מכונה "קבוצת הנשק". הכוונה היא להרכבת האורניום (או הפלוטוניום) בהתקן צבאי שיודע ליצור תגובת שרשרת ופיצוץ. זה דורש יכולת טכנית וידע, וגם מרכיבים פיזיים, לדוגמה, נפצים הפועלים בצורה מדויקת ומתואמת. בדרך כלל, מקובל לומר שאיראן רחוקה בין שנה לשנתיים מיכולות כאלה. מאז שגנזה את תוכניתה לגרעין צבאי ב־2003, טהרן לא התקדמה (לכאורה) בנתיב הזה. בינואר 2023 אמר הרמטכ"ל הפורש אביב כוכבי (בראיון ל"ישראל היום") כי יש לאיראן "קבוצת נשק פעילה", אך זו "עובדת בקצב מאוד נמוך".
אך שלושה בכירים בישראל – אחד ממערכת הביטחון, השני בדרג המדיני והשלישי בגוף החשוף למידע מסווג – אמרו לי בשבוע האחרון כי דברים החלו לזוז בזירה הזו. בתקופה האחרונה, אמרו השלושה, איראן פועלת או "מגששת" להשגת רכיבים הנחוצים לקבוצת הנשק, להרכבת פצצה גרעינית. היו הבדלים בגישות ששמעתי. היו כאלה שהביעו חשש כבד יותר מההתפתחויות הללו, ואחרים ציינו כי ייתכן שאיראן פועלת כך כל הזמן – ואנחנו יודעים זאת. אף אחד מהם לא סבר שאיראן פורצת לפצצה גרעינית כעת. ישראל דיווחה על הפעילות, כפי שהיא רואה אותה, לבנות הברית שלה ובראשן לארה"ב.
התמונה מאיימת, ואכן "מטרידה מאוד", כלשון בכיר אחד. האויבת הגדולה של ישראל במזרח התיכון מחזיקה במספיק אורניום מועשר כדי להרכיב כמה פצצות, וקבוצת הנשק שלה עוסקת אקטיבית בהשגת רכיבים לפצצה. זה קורה בשנת בחירות בארה"ב, וכאשר ישראל מועסקת באופן עמוק במלחמה רב־זירתית – שאיראן דוחפת ולעיתים מממנת.
אין בדברים שנכתבים כאן כדי לרמז שישראל ויתרה על התמודדות אפשרית עם הגרעין האיראני. בתקופת ממשלת השינוי הורו בנט ולפיד על חידוש ורענון היכולות האסטרטגיות כדי לסכל פריצה לפצצה. צה"ל, וספציפית חיל האוויר, עוסקים בכך באינטנסיביות בשנתיים האחרונות. אך הרתעה איננה נגזרת רק מיכולת צבאית טכנית, אלא ממעטפת – דיפלומטית, כלכלית וחברתית. וישראל של ראשית 2024 איננה נהנית מהרתעה אזורית, כמו שההתקפות עליה ב־7 וב־8 באוקטובר (של חיזבאללה בצפון) ממחישות.
הקטע עבר את אישור הצנזורה הצבאית
עיניים חילוניות פקוחות לרווחה
האם יחסי החברה עם החרדים עתידים להשתנות? האם ההתעוררות האזרחית תימשך, או שהמלחמה העניקה לה נשיקת מוות?
השאלה הגדולה ביותר בפוליטיקה הישראלית נשמעת כך: האם 7 באוקטובר ניפץ את המפה הוותיקה של פוליטיקאים ודעות, או שאחרי שהאבק ישקע, אחרי שמכונות הרעל יפעלו, נמצא את עצמנו באותו מקום שהיינו בו לפני המלחמה. חמישה חודשים מאוחר יותר, חלקים גדולים מהימין, בעיקר מהליכוד, אומרים בסקרים שוב ושוב שלא יצביעו למפלגת השלטון. נתניהו, שנתפס בעבר כאיש המתאים ביותר לראשות הממשלה, איבד את התואר הזה. אך הסוגיות עמוקות בהרבה. האם המשיכה החזקה ימינה, בעקבות הטבח, תתבטא דווקא בכך שבלוק נתניהו יאבד את השלטון? האם יחסי החברה הישראלית כולה עם החרדים באמת עתידים להשתנות? האם התעוררות החברה האזרחית בתקופת ההפיכה המשפטית תימשך ותתעצם, או שהמלחמה העניקה לה את נשיקת המוות ‑ לטובת מיליטריזם חסר מעצורים?
בענייני יחסי דת ומדינה, ניכר שינוי ‑ אם כי מוגבל. בסוגיות המרכזיות שלא קשורות במלחמה (נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, סטטוס קוו) סקרים ומחקרי עומק מראים שאין כל שינוי. נקודת השבירה נמצאת בסוגיית הפטור מגיוס לצעירים חרדים. סוגיה שעסקה בשוויון, אבל לא הייתה קשורה לצורך עז של צה"ל, הפכה לעניין ביטחוני דחוף. השבוע פירסמתי על התרעות במערכת הביטחון מניסיון חדירה אפשרי של חוליות פרו־איראניות דרך גבול ירדן. הירדנים עמלים קשות כדי למנוע תרחיש כזה, אומרים לי גורמי ביטחון, וגם המטכ"ל. מעבר לאמצעים טכנולוגיים ומודיעיניים, הועבר לגבול גדוד מילואים סדיר. "ואתה לא מבין איזה מצרך יקר זה גדוד סדיר של לוחמים היום בצה"ל", אמר לי גורם במערכת הביטחון. צבא שזקוק נואשות ליותר ימי שירות, יותר מילואימניקים, צריך עכשיו יותר לוחמים. והפטור החרדי – שהיה פעם מוגבל למכסה, עד שהגיע ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל וביטל אותה למען החרדים – הופך לאירוע אמיתי. סקר שבוצע בידי פרויקט המדד, על ידי פרופ' קמיל פוקס, מגלה כמה פרטים מעניינים בהקשר הזה. הראשון הוא הנחישות של מצביעי גנץ בסוגיית הגיוס. לכ־80% מהם הנושא חשוב מאוד. אך גם בליכוד, מדובר בכ־40% מבוחריו. כאשר נתניהו שואף לשתף פעולה עם קומבינה כלשהי שתוביל לפטור גורף, הוא עובד נגדם. ובמילים של אורי קידר, מנכ"ל ישראל חופשית שהזמינה את הסקר, "אחרי 7 לאוקטובר מי שינסה למכור בלופים לציבור בנושא הגיוס יגלה מהר מאוד שהציבור לא קונה את זה". הסקר מראה שמנובמבר 2023 לפברואר 2024 גדלה הדרישה לבטל את הפטור לחרדים.
אך ההתפתחויות רחבות יותר, וקשורות לרקמות היסודיות של החברה הישראלית. ביטול פרס ישראל בידי שר החינוך יואב קיש היה אירוע מכוער, אפילו עבור שלטון הליכוד. אך את הנזק העיקרי מחולל קיש בחיזוק מערכות חינוך פרטיות וחצי פרטיות על חשבון החינוך הממלכתי. השבוע החל מהלך ציבורי־משפטי בשורת עניינים שאמור לבלום את ההתפתחות הזו. הנהגת ההורים הארצית, מרכז מנור (מבית יוזמת המאה) והקליניקה למשפט ומדיניות חינוך בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה פנו לקיש במכתב מיצוי הליכים שדורש לעצור את התקנות שאמורות לאפשר הקצאת כספים נוספים למערכות החינוך החרדיות – ואחריהם ליתר המוסדות המוכרים שאינם רשמיים. ד"ר מיכל טביביאן־מזרחי (ראש מרכז מנור ולשעבר סמנכ"ל אסטרטגיה במשרד החינוך) אומרת כי "מערכת החינוך הממלכתי־עברי הייתה בעבר השדרה המרכזית של החברה הישראלית. החינוך הממלכתי הוקם על בסיס נוסחה פשוטה, 'עומק התקצוב כעומק הממלכתיות' ‑ ככל שאתה ממלכתי יותר וציבורי יותר, כך תקציבך יהיה גבוה יותר. אנחנו נמצאים היום במצב אבסורדי, שיחמיר בעקבות העברת התקנות החדשות על ידי השר קיש, שבו ביסודי ילד הלומד בחינוך פרטי חרדי יקבל תקציב הגבוה ב־1,500 שקל מילד שלומד בחינוך הממלכתי. וילד ביסודי הלומד במסגרת של ממלכתי־דתי יקבל כ־1,600 שקל יותר מילד בחינוך הממלכתי".
טענת נגד קלאסית היא שהתקציבים העודפים לממלכתי־דתי ולחרדים נובעים מהישגיהם הלימודיים הנמוכים. הם נועדו לסגור פערים. טביביאן מזרחי עונה כי "התקציבים העודפים לא הולכים לקידום שוויון הזדמנויות או לחיזוק של מקצועות הישגיים, אלא למימון הפרדה מגדרית, למתן תקנים ושעות לחיזוק הזהות היהודית של התלמיד ולפיצוי על תשלומי הורים עודפים". המכתב הזה הוא חלק מיוזמה כוללת, שדורשת להשוות תקציבים של החינוך הממלכתי לזרמים האחרים, למנוע אפליה בהקצאת משאבים ותקנים למכינות הקדם־צבאיות, לפעול לשקיפות תקציבית בכספים שמועברים לבתי ספר. כולם, אם לא ייענו, צפויים להגיע לבג"ץ. מה שמעניין הוא לא פעולת הארגונים הללו למען מטרות שכאלה – אלא הצטרפות הנהגת ההורים הארצית, שבדרך כלל נמנעת ממהלכים שכאלה. מירום שיף, היו"ר, אומר כי הנהגת ההורים אישרה פה אחד את הגשת העתירות "כדי לייצר שוויון בין התלמידים. ולא יכול להיות שילד בחינוך הממלכתי יקבל פחות לאורך השנים מילד בחינוך הממלכתי־דתי. צריך להשוות את התקציבים לאורך תקופת הלימודים". החילוניות והמסורתיות הישראליות פקחו עין בימי ההפיכה המשפטית. כעת, אחרי 7 באוקטובר, שתי עיניהן פקוחות לרווחה. האם השינוי בדרך? מותר לקוות.
