דוח ועדת החקירה לאסון במירון הוא מסמך נוקב, מנומק, כתוב היטב, שמבקש להציב לפוליטיקאים, לפקידים ולשוטרים סטנדרטים שאין סיכוי שיעמדו בהם. אם למישהו היו ציפיות שהדוח יביא לסיום עידן נתניהו בהנהגת המדינה, הוא התבדה. בכל מה שנוגע למערכת הפוליטית, ועדות חקירה הן המורה שמעמיד בפינה את התלמיד שסרח, לא התליין שכורך את החבל; במודע או לא במודע, הן מכירות במגבלות כוחן.
הנסיבות הפכו את הדוח לנבואה רטרואקטיבית: הוא גם חורץ את דינו על מה שהיה וגם מנבא את מה שיהיה, בתום החקירה של מחדלי 7 באוקטובר. ההצצה לעתיד מרתקת. במישור אחד, היא מציעה תרופה מצוינת נגד ציפיות יתר. ועדת חקירה לא תוציא אותנו מהבור שנפלנו לתוכו באותה שבת. אנחנו זקוקים להרבה יותר מוועדה, והרבה יותר מהר.
במישור אחר, ההצצה מבהילה. הדחיינות, הרשלנות, הקונספציה, הבריחה מאחריות, השיקולים הזרים, העדפת הנוחות הפוליטית על טובת המדינה – כל הקלקולים שמתאר הדוח כמרכיבים קטלניים בסיפור מירון, קיימים גם בסיפור 7 באוקטובר, ולא פחות מזה, בהתנהלות הממשלה מאז 7 באוקטובר. שום דבר לא השתנה: הכתובת עדיין על הקיר, כתובה בדמם של 45 גברים ונערים חרדים שהופקרו ונהרגו במירון, כתובה בדמם של כ־1,200 אזרחים וחיילים שהופקרו ונהרגו בעוטף ב־7 באוקטובר ושל אלה שנהרגו מאז, בדרום ובצפון.
ועדות חקירה הן מכשיר לדחיקת הקץ: ממשלות מפעילות אותו כשהלחץ הציבורי לא מותיר להן ברירה אלא לעשות משהו. הן מקוות שעד שהדוח ייצא לאור, סדר היום ישתנה והלחץ ייעלם. השופט העליון תיאודור אור עמד בראש הוועדה שחקרה את אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי. הדוח הסופי הוגש לאחר שלוש שנים. הדוח – ספר עב כרס – חקר את הנושא לעומק, הצביע על ההזנחה והליקויים והמליץ על דרכים לתיקון המעוות. ישראל הייתה אז בעיצומה של אינתיפאדה, תחת ממשלה אחרת וסדר יום אחר. למרבה הצער, אמרתי אז לשופט אור, הדוח יסיים את חייו כמעצור לדלת.
התמזל מזלו של דוח מירון: הממשלה שכיהנה בליל האסון חזרה לשלטון, ממשלת האסון על מלא. הדוח לגמרי רלוונטי.
הדוח חוזר ומציין את השרבוב של שיקולים פוליטיים להחלטות של גורמי שלטון שעניינן בטיחות וחיי אדם ולחובה של הרשויות לאכוף חוק וסדר. אכן, האסון במירון הוא קודם כל סיפור פוליטי. חצרות חסידיות, חלק מהן אויבות המדינה, מעורבות בו, לצד ש"ס ובני עקיבא. כל בנייה בלתי חוקית בהר, כל עצימת עין, כל ישראבלוף, כל מריחה, והרווח הכספי שבצידם. מצד אחד, המדינה כפרה חולבת; מצד שני, אוטונומיה חרדית שמצפצפת על המדינה. ועדה בהרכב אחר, בזמנים אחרים, אולי הייתה הולכת צעד נוסף וחוקרת לעומק את היחסים הסימביוטיים בין נתניהו לעסקנים החרדים, הברית שבה כל צד רואה בשני חמורו של משיח. האסון במירון כמשל; אריה דרעי כמשל; גולדקנופף כמשל.
המדינה איננה צד בברית הזאת. המשטרה, שאירועים המוניים הם חלק ברור מאחריותה, מעדיפה לסגת לאחור. כך גם המועצה האזורית, מינהל המקרקעין, רשויות הרישוי והאכיפה, המועצה האזורית. כולם מקטינים ראש מול רוח המפקד, מול עוצמת הברית. האם הדוח יפיח אומץ מחודש בפקידים ובשוטרים שמתמודדים יום־יום עם הנחישות החרדית בתוך הקו הירוק ועם הנחישות החרד"לית מעבר לקו הירוק? בהר מירון אולי; במקומות אחרים לא כל כך, לא כל עוד מכהנת הממשלה הנוכחית.
מה עם הסודני?
אפשר לדמיין את היום שבו מתכנסים חברי הוועדה לדון בעונשיהם של האחראים לאסון. זה אמור להיות היום המסעיר ביותר בעבודתם, היום שהציבור ציפה לו. גורלם של 18 גברים, מראש ממשלה ומטה, מופקד בידיהם. הדיון נפתח – ומהר מאוד הם מוצאים את עצמם במצבם של השופטים בחידון התנ"ך, במערכון העתיק של חבורת לול. "הוא קיבל את הנקודות שלו", אומר אריק איינשטיין לאורי זוהר. "כמה נקודות יש לשוודי?" מציק זוהר. "הוא קיבל אותן כבר", לוחש איינשטיין. "מה עם הסודני?" שואל זוהר, והנקודות מתחלקות בהתאם.
כל אחד מהמוזהרים בא לוועדה עם סיפור משלו, עם חשבון פוליטי משלו.
קודם שיחררו את עצמם חברי הוועדה מלדון באחריות המיניסטריאלית של המוזהרים. הנימוק שהם מביאים בדוח קצת מוזר. "אין באחריות מסוג זה כדי ללמד דבר על התנהלותו של נושא המשרה, ואין היא משרתת את המטרה של ועדת החקירה לשיפור ולתיקון", הם כותבים. "הותרנו אותה לזירה הציבורית".
אם האחריות המיניסטריאלית לא מלמדת דבר, איך הם מצפים שהציבור יגבש עליה דעה? מה הם מייעצים לוועדה שתקום, אם תקום, כדי לחקור את האסון הקולוסאלי ב־7 באוקטובר? האם גם על האסון הזה יחול הפטור מאחריות מיניסטריאלית? האם גם הם, כמו ועדת אגרנט, היו פוטרים את גולדה ואת דיין מאחריות למחדל יום כיפור?
ואז הם עוברים לסוגיית האחריות הישירה, האישית. הדילמה לא פשוטה: מה לעשות לשר שלא היה לו מושג מה תחומי האחריות שמוטלים על המשרד שלו ומה החובות המוטלים עליו כממונה על המשרד? מה לעשות לשר שהתעלם מהאזהרות שניתנו לו, התרשל בתפקידו והתכחש לאמת בעדות שלו בוועדה? מה לעשות לראש ממשלה, שידע ולא עשה מספיק, או "שהיה עליו לדעת ולא ידע"?
יעקב אביטן מש"ס היה השר לשירותי דת. על פניו, העונש שלו הוא הכבד ביותר: הוועדה ממליצה לא למנות אותו לשר עד סוף ימיו. אמיר אוחנה היה השר לביטחון פנים. הוועדה ממליצה לא למנות אותו בעתיד לשר לביטחון פנים. בנימין נתניהו היה ראש הממשלה. הוועדה מטילה עליו אחריות אישית, אבל בוחרת לא להמליץ דבר.
הטבלה לא משכנעת
עם כל הכבוד לחברי הוועדה – והעבודה שהשקיעו מזכה אותם בהרבה כבוד – טבלת הצדק שחיברו לא משכנעת. אפשר להבין מדוע הם נמנעו מלהמליץ על עונש לנתניהו. אמנם, על פי הדוח, משרד ראש הממשלה בראשותו לא טרח למלא את חובתו ולתאם בין משרדי הממשלה, והוא, כראש ממשלה, נמנע מלקבל החלטות שהיו מונעות אולי את האסון. אחריותו כבדה מאוד. אבל לא מענישים ראש ממשלה בגלל אסון אזרחי, לא בישראל. זה המצב, ולכן אולי מוטב היה לא לשלוח לנתניהו מכתב אזהרה. מה הטעם באזהרה כאשר לא מרחפת מעליה אפשרות למעשה, לסנקציה.
אשר לאביטן ולאוחנה, אין דרך להסביר את ההבדל בהמלצה אלא בטעמי נוחות: אביטן פרש מהחיים הפוליטיים ולכן קל להרחיק אותו מכל תפקיד של שר; אוחנה לא פרש, ולכן נמנע ממנו רק משרד אחד, משרד שאין לו כוונה לחזור אליו. ועדות חקירה אוהבות להטיל עונשי רדיוס: ועדת כהן שחקרה את הטבח בלבנון הרחיקה את שרון לנצח ממשרד הביטחון. מהמשרד כן – מהביטחון לא: ההרחקה לא הפריעה לשרון להיבחר לראש ממשלה.
החשבונאות נותנת את אותותיה גם בהמלצות האישיות כלפי 15 המוזהרים האחרים. המפכ"ל קובי שבתאי שווה הדחה, אבל כהונתו דווקא זוכה להארכה, בגלל המלחמה (ואולי גם משום שחברי הוועדה לא ששים לתת נשק בידיו של בן גביר, שרוצה מפכ"ל בדמותו, בערכיו, בעבריינותו); שמעון לביא שהיה מפקד משטרת המחוז זוכה לצל"ש משום שלקח אחריות והתפטר; קציני המשטרה האחרים שהתפטרו הפכו את ענישתם למיותרת; ראש המועצה האזורית עמית סופר ננזף קשות אבל נפטר מעונש בנימוק המפוקפק שהוא נבחר ציבור; לא מובן מדוע דינו שונה מדינם של שרים שגם הם נבחרי ציבור; שניים, מנהל העמותה החרדית מאיר קרליבך והאחראי על הבטיחות ראובן בן גל קיבלו פטור בגלל מצבם הבריאותי.
יוסי שווינגר, מנהל המרכז למקומות קדושים, חטף מנה גדושה של זעם. הוועדה ממליצה לסיים את כהונתו ולהרחיק אותו מכל אחריות שנוגעת להר מירון. שלשום, מיד לאחר פרסום הדוח, שווינגר התפטר מתפקידו. אילו היה עושה זאת קודם, אולי היה זוכה לטיפול רך יותר בדוח.
את שווינגר אני מכיר ומעריך עשרות שנים, מהתקופה שבה היה אחד מעוזריו של אריה דרעי, אז כוכב עולה בשמי ש"ס. פגשתי אותו בהר מירון, בהילולה שהתקיימה שם שנה לאחר האסון. מותם של ה־45 ייסר אותו קשות.
שווינגר פעל בתוך מציאות פוליטית ומשחקי כוח שהיו חזקים ממנו. כל אחד רצה פיסה מההר, מחיבוק ההמון, מהתהילה, אבל אף אחד לא הסכים לקחת אחריות. למרות שהתכבד בתואר מנהל, שווינגר היה בעצם הש"ג. הריקבון התחיל הרבה יותר למעלה: ייאמר לזכותו של הדוח שהוא אומר את זה.
תנו לצה"ל עסקה
בעבר התבשרנו שצה"ל חיסל 18 גדודים של חמאס ברצועה. עבר חודש, אולי חודשיים, והמספר הוא עדיין 18. הלחימה בחאן־יונס מניבה ביצועים מרשימים, אבל מיועדת בעיקר לספק קלף מיקוח לישראל במשא ומתן על עסקת החטופים. לוחמים נהרגים ונפצעים בה בטפטוף יומיומי, כמו עינוי סיני. לוותיקים שבינינו היא מזכירה את שנות ה־80 וה־90 בלבנון. זה לא זיכרון משמח.
עסקה, זה מה שצה"ל מבקש. עסקה תוריד את המתח בגדה, בירושלים ובתוך הקו הירוק לקראת רמדאן, תפתח את הדלת להסדר בלבנון ותאפשר להרחיב את הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. בינתיים, חמאס מקשיח עמדות. התקווה לפיצוץ גדול במהלך רמדאן מזינה את הסרבנות שלו.
חמישה חודשים חלפו מאז 7 באוקטובר, ובשורות אין. בני גנץ חזר מוושינגטון ומלונדון, משליחות שלא ברור עבור מי קמה ואיזו תועלת הביאה. "נשף מסכות" קרא לזה גורם שמעורב בקבלת ההחלטות. גנץ לא ביקש אישור לנסיעה מראש הממשלה. זוהי הפרה גסה של הכללים, הפרה שבממשלה נורמלית הייתה מצדיקה פיטורים.
לכאורה, זאת הכרזת מלחמה: גנץ מוציא את המאבק בקבינט המלחמה החוצה, אל הבית הלבן ודאונינג 10. אבל המלחמה לא מוכרזת. כלפי חוץ כולם מדברים על המתנה להחלטה של חמאס. כלפי פנים צצות שתי גרסאות: זו של גנץ מתעקשת ששמר על קו ההסברה הרשמי. הוא הסביר לבני שיחו שישראל חייבת לתקוף גם ברפיח. זו של הבית הלבן אומרת, בשיחות רקע, שהם הבהירו לגנץ שכך הם לא מוכנים להמשיך.
התמונות הקשות ממצוקת האוכלוסייה ברפיח ובצפון הרצועה הורגות את ביידן פוליטית. בבחירות המקדימות במינסוטה העדיפו 20 אחוז מהמתפקדים להצביע "בלתי מחויב", כמחאה נגד התמיכה של ביידן בישראל. התקפה על רפיח תהיה קו אדום שהם לא ירשו לישראל לחצות אותו. ייתכן שהקונגרס יאסור על ישראל להשתמש בתחמושת ובנשק אמריקאי בלי אישור מוקדם. ייתכן שביידן יבטל את הווטו האוטומטי שאמריקה מטילה על כל החלטה עוינת שעולה במועצת הביטחון.
הרעיון הכללי היה שגנץ יעביר את התחושות האמריקאיות לעמיתיו בקבינט המלחמה. הם לא יכולים לסמוך בעניין הזה לא על שיחות הטלפון עם נתניהו ולא על המגעים עם דרמר ועם השגריר. גנץ יהיה השליח ויהיה המנוף.
סגנית הנשיא קמלה האריס נקראה להיפגש עם גנץ. היחסים עם ישראל אינם תחום העיסוק שלה. אין לה עליהם שום השפעה. המעורבות שלה נולדה מהצורך של ביידן להתרחק מנושא לא פופולרי ומהצורך שלה לתפוס נפח לקראת מערכת בחירות שהיא נחשבת בה לנטל. היא לקחה על עצמה לבקר את המצוקה בעזה גם בהופעה פומבית, מול המצלמות. היא תהיה מעכשיו הכתובת למבקרי ישראל במפלגה הדמוקרטית.
הממשל כל כך מוטרד מההשלכות הפוליטיות של המצוקה בעזה, שהתחיל, בשיתוף פעולה עם ירדן, בהצנחת מזון מהאוויר. בצבא טוענים שזוהי פעולה שכל תכליתה יחסי ציבור: בכל הצנחה מורידים לשטח תכולה של משאית אחת. לעומת זאת, ביום ראשון ייכנסו לעזה 277 משאיות בפיקוח ישראל.
אבל יחסי ציבור הם העניין כאן: אנחנו משלמים מחיר כבד באמריקה בגלל מה שנתפס כסרבנות ישראלית. למה ירדן מצניחה ולא אנחנו. טוב יותר: למה הדרג המדיני מתעקש שהמשאיות ייכנסו אך ורק מרפיח ומכרם שלום ולא מהצפון, מארז ומקרני. בזיזת השיירה שהפכה להרג המוני ולנזק הסברה קולוסאלי בשבוע שעבר נגרמה משום שהמשאיות עברו במסלול ארוך, לאורך הרצועה, ואנשי חמאס ידעו מפי הנהגים לאן פניהם. ההמון חיכה למשאיות בשלוש לפנות בוקר, ליד שאטי. אם ייכנסו מהצפון, אפשר יהיה להפתיע את חמאס.
הבעיה הייתה ונשארה ההפצה: ישראל, במצוות הדרג המדיני, נמנעה מלהכין מקומיים שיפיצו את המזון ואת התרופות. לאמירויות יש בית חולים בעזה. אנשיהם שכרו בריונים מצוידים באלות, ששומרים על ביטחון הרופאים והחולים. ישראל השלימה עם הוואקום.
ההתקפה על רפיח היא נושא שקל לכולם לדבר עליו. בשביל ישראל זה מנוף ללחץ על חמאס. בשביל האמריקאים, מנוף ללחץ על ישראל וחמאס. בשביל ערוצי הטלוויזיה, דרמה לדבר עליה. בינתיים אין התקפה על רפיח – כל עוד אין הסכמה מצרית ואין פתרון ל־1.4 מיליון עקורים שחיים שם.
ניצחון מוחלט
אתמול, בהחלטה פה אחד, ביטל בג"ץ את הדחתו של מישאל וקנין, יו"ר הדואר. את ההחלטה כתב השופט דוד מינץ, שנחשב לאחד השופטים הימנים, השמרנים, בבית המשפט העליון. ההחלטה מהווה סטירת לחי לדודי אמסלם ולשלמה קרעי, שני השרים שנשבעו להיפטר מהיו"ר המצליח של הדואר בכל מחיר. ההתנהגות הכוחנית של השניים, החובבנות, הרשלנות, לא הותירו לשופטים ברירה. קרעי הגיב בהתקפה קשה על העליון, אבל דאג לתקוף רק את השופט עמית, לא את השופט השמרן שכתב את ההחלטה.
החלטת העליון היא ציון דרך במאבק לניהול מקצועי, נטול גחמות פוליטיות, של החברות הממשלתיות. היא תסייע לקדם את הדואר להפרטה. משמח לדעת שלפעמים צצה ידיעה חיובית בתוך כל הג'יפה. ניצחון זמני, אולי אפילו ניצחון מוחלט.
