הספרות היהודית הלירית פתטית, כפי שכינה אותה איציק מאנגר במסה שעומדת בבסיס הדיון שלנו כאן, הייתה — ועודנה — בית גידול ללא מעט אידיוטים ספרותיים; כאלה שהבנת המדיום שלהם היא כזאת, שהם יכולים ללעוס רעיונות שכבר קודמיהם השלימו את תהליך העיכול שלהם, בכוונה של חבר מפד"ל שמשקיף מהר עיבל אל שכם. הם יכולים להבין רעיון בצורתו הפשטנית ביותר, אבל לעולם לא יבינו אבסורד.
ניקח למשל את ר' משה לייב ליליינבלום, אחד הכותבים הזריזים של סוף תקופת ההשכלה וחלקה הראשון של תקופת התחייה. ברגע שאחז בידו בעט המבקר, הפך הכותב הלא־כל־כך מוכשר הזה חד כתער. הימים, ימי פרוע הפרעות וראשית הציונות ומאבקה בהגירה לאמריקה. תגובתו של יל"ג, מי שהחזיק אז בתואר 'ראשון המשוררים' העבריים, הייתה בשלושה שירים שפירסם: 'אחותי רוחמה', 'בנערינו ובזקנינו', ו'עדר אדוני'. כך כותב מל"ל: "אבל עוד יותר נפלא הוא, שהגם התקופה היותר מעציבה, תקופת הפרעות והרעמים, לא עשתה רושם מבהיל על המשורר, ובמשך הזמן הזה לא כתב אלא שלושה שירים קטנים וקלים ('בנערינו ובזקנינו נלך', 'אחותי רחמה', 'עדר אדוני') שאינם נכנסים לא אל הלב ולא אל המוח ומרחפים על פני מצבנו עתה 'כעוף זה שמרפרף בכנפיו ונוגעות ואינן נוגעות'. כי מדומה לי שבתקופה חשכה ומעציבה כזאת וביחוד בשעה שלא עלה עוד על לב איש שתוכל לבוא עוד בזמן הזה, הייתה יכולה לתת חומר למשורר כה' גורדון לשירים יותר לוהטים ומעוררי לב מן השירים הקלים ההם".
מי שמכיר ולו רק מעט את ספרות תקופת ההשכלה, יודע שדווקא שלושת השירים האלה הם האנדרטאות האחרונות שלה, ומן השירים המשמעותיים שנוצרו בה. יל"ג, כפי שרמז כבר ביאליק בצורה לא עדינה במיוחד, לא היה משורר גדול, אלא שלב חשוב בהתפתחות השירה. מבחינת ליליינבלום, שלא בדיוק הבין את החומר, יל"ג היה הגדול שבגדולים. ודווקא בגלל שהיה משורר כה גדול, מן הראוי היה שישמיע קול רם יותר מאשר שלושת השירים. כלומר, לא קשה לראות שליליינבלום לא ממש מבין את החומר, את המדיום שעליו הוא כותב, שירה. מאידך גיסא, הוא לא חוסך מהקורא אף מניירה של ריש דוכנא שהחליף לרגע את המלמד. תארו לכם את חגי בן ארצי שמתחיל להטיף בענייני 'ספרותנו'.
• • •
כפי שביקשתי לטעון ברשימה הקודמת, התפיסה העיקרית של דמות "התלוש" שהופיעה בתחילת המאה ה־20 בספרות העברית — כעשור לאחר התפוגגותו של ליליינבלום מהשיח הספרותי — היא של דמות שעוצבה בידי כוחות חברתיים, חילוניים־מודרניים והיסטוריים. מעט תשומת לב הוקדשה לעיצוב הדמות הזו גם מכוחו של המהלך הלשוני־ספרותי של הספרות העברית בת הזמן. מכוח זה התפתחה גם העמדה של המתבונן העברי, עמדה של מי שתלוש מסביבתו אבל גם ניזון ממנה, בין שזו הסביבה החדשה המודרנית ובין שזו הסביבה שממנה ביקש להימלט, הסביבה היהודית המסורתית. ההתבוננות היא 'סוליפסיסטית' מאחר שאין לגיבור יכולת תקשורת עם הסביבה בשפה שבה הוא אמור לתקשר איתו, העברית.
אלא שבלי אירוניה, בלי מודעות ובלי יכולת של אינטרוספקציה, ובלי היכולת להשתמש בלשון סגי נהור, הטקסטים של רובם היו בסופו של דבר בעלי פתוס שמשתווה רק לנאומים של ירון זהבי במערה החשמלית ערב יציאה למשימה מסוכנת וסודית ביותר. אלה היו ועודם דבריה המרכזיים של הספרות הלירית־פתטית. אם את חזית הספרות הגרוטסקית, לשיטתו של מאנגר, תפסו דמויות השוטים, בעלי החלומות הפתטיים ושאר טיפוסי שוליים, הרי את חזית הבמה של הפלג הלירי־פתטי תפסה דמותו של בן האינטליגנציה הצעיר, שאולי ההגדרה הטובה ביותר עבורו היא שהיה גם לירי, ובעיקר פתטי. באקלים הזה, האידיוט הספרותי שיגשג.
'פליגלמן' של הירש דוד נומברג מ־1905 הוא אחד הסיפורים העבריים האהובים עליי מהתקופה, ובכלל. עדיין, נומברג נעדר כמעט לחלוטין מכל הכרוניקות של מחקר הספרות העברית. אמנם יצא קובץ סיפורים שלו עם הקדמה מכובדת של מתי מגד, אבל כמעט שלא שימש אובייקט מחקר. הסיפורים הקצרים שכתב בעשור הראשון של המאה ה־20 היו מעטים כל כך ומהוססים כל כך על רקע הפרוזה הנחושה של אותן השנים, שהוא לא זכה כמעט לתשומת לב במפות הגדולות של הספרות העברית.
ב'פליגלמן' מציג נומברג את האידיוט הספרותי במלוא תפארתו, כלומר, על כל הניואנסים המגוחכים של דמותו, בעיקר את התקפי הזעם, הטנטרומים, כמו גם את האופן שבו הם מצליחים לתפוס איזה חלקיק הוויה ומנופפים בו כאילו הוא חרב סמוראים. נומברג משתמש בכל המניירות של סופרי "התלוש", אלא שהוא שם אותם במה שנהוג לכנות "מרחק אירוני", דבר שהיה נחוץ כל כך לסופרי התקופה.
כך הוא נפתח: "פליגלמאן הוא בן שלשים ועוד כמה שנים, בעל גוף קטן וכפוף, מצח גדול ומשופע וזקן צהוב קטן. עיניו נראות תמיד כמכוסות באד קל, ודומה, כי די אך לנקותן במטפחת, למען יהיה להן ברק. לפעמים, בעברו בנחת ברחוב בלכתו אל אחד משעוריו, והוא כפוף ושתי ידיו תחובות בכיסי בגדו, חושב הוא, כי הרבה אנשים גדולים כבר היו בעולם: בודהא, שפינוזה, קאנט ועוד רבים, והוא בנו של השמש מקנוב, יודע את שיטותיהם אל נכון, ויש ביכלתו לקרוא בעל פה מלה במלה הרבה מדבריהם אשר קרא".
זו אחת הפתיחות המרהיבות של הפרוזה העברית. זה לא סיפור מושלם, ונומברג לא מצליח להקים לגמרי את הדמויות לתחייה. עדיין, הוא נוקט כאן בתחבולה קומית של סיפור שמתחפש לסיפור בז'אנר מאוד מסוים. ככה יוסף פרל למשל, "חיפש" את ספרו 'מגלה טמירין' לספר חסידי. באופן דומה, 'פליגלמן' הוא סיפור שמתחפש לסיפור "תלושים". מה שמתחיל באירוניה קלה כלפי הדמות הופך לגרוטסקה עזה. סופרי דור "התלושים" ביקשו לפענח בעברית שבה שלטו באופן מוגבל את העולם, פליגלמן מדבר בקולו של בן האינטליגנציה אבל נוצר פער בין הבנתו של הקורא ובין הבנתו של פליגלמן את העולם. נוצר דיאלוג קומי מעל ראשו של פליגלמן.
כך הוא תוהה על הספרות ועל הפילוסופיה, וכך הוא תוהה גם על עולם הנשים. ותוהה ותוהה בכוחו המוגבל. חושב שהוא מבין אבל לא מבין דבר. בתוך כך הוא מוצא לו קהל, צאן מרעה; האדם היחיד שמוכן להקשיב לו, בחור עממי ולא חכם במיוחד בשם ליבנטקובסקי. זה כמובן נגמר בטנטרום של מי שבא לתבוע את האמת. אלא שלצד הלעג הקל לדמות 'מן המרתף', נומברג גם חומל על האידיוט שלו. הסיפור מגיע לסופו במין רגע אפיפני שבו פליגלמן מבין מי הוא עצמו, וגם, הבין סוף־סוף שהוא, אחרי ככלות הכל ובסופו של דבר, אידיוט. כזה שלא מבין גם מושכלות ראשונים וראשוניים. הרגע הזה הוא רגע של ענווה, של התכנסות, של התבוננות פנימית, של אינטרוספקטיביזם. פליגלמן של נומברג, עם זאת, הוא אידיוט ספרותי מיוחד במינו. יש לו תקנה. הארה של מודעות. ליבו של הקורא יוצא אליו גם היום. •
