יא אלוהים דני אבדיה, איזה מספרים, איזו תקופה, איזה רצף משוגע!
לא מדבר על דייסת הנקודות־ריבאונדים־אסיסטים שכבר שבועות הוא מבשל בקביעות על הפרקט. מדבר על דייסת ההפסדים־תבוסות־כאפות של וושינגטון וויזארדס שלו. זאת שנראתה נחושה לקבוע רצף שגם עוד מאה שנה לא ישברו במזרח, דרום, מערב, ובכל זאת בסוף השבוע קטעה במז"ט והמון קולולו רצף של 16 הפסדים.
לא בא חלילה לבאס עכשיו ברגע של שמחות. זה לא הזמן, כמו שאומרים. העורף זקוק נואשות לכל דאבל־דאבל. רק שעם כל הכבוד למומנטום ההיסטורי של אבדיה, הקבוצה שלו יוצאת עכשיו ממומנטום משלה, כזה שהכוכב הישראלי לא ממש הועיל בו.
אז א', אותי לימדו שספורטאי יעיל הוא כזה שהקבוצה מנצחת איתו יותר. ב', כבר שכחנו שאבדיה יודע לקלוע וגם לנצח ביחד. ג', ספורטאי שמככב בזמן הפסדים הוא לא בהכרח זה שיככב בניצחונות. מה שמוביל לד', שאלה אי שם מהקהל לחבר אבדיה:
אתה חושב שגם בקבוצה גדולה יותר ב־NBA, עם כוכבים ומטרות גדולות יותר, היית מביא מספרים כאלה? מכיוון שאני לא שומע תשובה, אענה במקום: אנחנו לא יודעים. והאמת, תקלה שלא יודעים. אולי הגיע הזמן לבדוק.
זה יהיה עוול מבחינת אבדיה להעביר קריירה, עזבו קריירה, עוד עונה בוושינגטון, מבלי לבדוק את קצה גבול היכולת. מבלי לנסות להגשים את עצמו על במה גדולה יותר.
לא מזמן היה לי ויכוח עם חבר שנגע לאיל ברקוביץ', ומיקומו בהיררכיה של גדולי הכדורגלנים הישראלים. אני שמתי את ברקוביץ' גבוה מאוד, החבר הסתייג. לא רק המוסר הטוב ביותר, ניסיתי לנמק, ברקו היה שחקן מוביל באנגליה ובסקוטלנד במשך עשור. בכל מקום לידר.
והוא, החבר, ירה לי שמות של כדורגלנים שלא הייתי חושב עליהם אפילו ל־20 הראשונים, אבל נגעו בטופ שבטופ. שיחקו בכל הליברפולים.
לא אומר שהחבר צודק. כלומר, ברור לי שלא. ועדיין יש בהסבר שלו מסר בכל הנוגע לראש לשועלים או זנב לאריות.
המומנטום שאבדיה יצר בתקופה האחרונה, יכול ואולי צריך להיות דלק לקפיצת המדרגה הבאה שלו. יש במעבר סיכון, ברור. כי לא בבוקר אחד אתה רוכש לעצמך מעמד והערכה, ואמון של אוהדים ומאמן. ויכול להיות שתמצא את עצמך על קצה ספסל, מגיש מגבות לאחרים שיורדים לשתי דקות מנוחה, מקלל את הרגע שעזבת מקום שהיית בו מלך. ועדיין אי־אפשר בלי לנסות.
"אל תוותרו על החלומות שלכם", אבדיה כתב בפוסט אחרי משחק השיא ההוא, שבו פירק 43 נקודות. יאללה אבדיה, לך תשחק עם האריות.
