תחושת אשמה היא רגש קבוע בחיים שלי. נדמה לי שבחיי כל אישה. אין צורך לשאול על מה, אלא על מה לא. האשמה נמצאת בכל מקום ובכל סמטה מסמטאות היום: החל מאשמה על חריגה פחמימתית שהקציבו חוקי הדיאטה התורנית, ועד פגישת זום לא מספיק החלטית. ההורות כמובן רק מעצימה את מגוון האשמות ומביאה איתה שק עצום ותוסס של חיבוטים וחרטות. לעיתים, לרגעים, כשאני מסתכלת על שלוש התוצאות הסופיות שלי, תוקפת אותי בהלה שנכשלתי בתפקידי. במיוחד אם אני מבקשת מהם לקחת אחריות על הכיור שהשאירו, על שלכת הבגדים שננטשו לאורך המסדרון או על הצורה והאופן שבהם הם מנהלים את חייהם. ואז אני מתמלאת כמובן תחושת כישלון. כי של מי האחריות לחנך אותם לקחת אחריות? וכן, היו מצבים בחיים שאם זה היה אפשרי, הייתי מניחה את המפתחות ומתפטרת, בלי לחכות לוועדת חקירה.
על שולחנו של הנשיא האמריקאי ה־33, הארי טרומן, היה מונח תדיר שלט עשוי עץ אגוז. טרומן היה אדם שהרבה לנפק אמרי שפר ובאתרי הרשת הייעודיים לחוכמ'ס - שהופיעו כמה עשורים טובים אחרי מותו - הוא מככב. אבל את האמרה החקוקה על השלט הזה הוא גם נהג לצטט לא פעם בנאומיו הפוליטיים, כולל בנאום הפרידה שלו לעם האמריקאי שניתן בינואר 1953: "The Buck Stops Here".
לאנשים כמוני, שניחנו באנגלית סמוטריצ'ית, קשה לחוש ובטח לתרגם את המשפט הזה כמו שצריך, כיוון שבין הפשט: "הדולר נעצר כאן", לבין הדרש: "האחריות היא שלי", אין קשר. הפרשנות המפותלת לקוחה, כך קראתי, מעולמות משחקי הקלפים והפוקר, אבל תאמינו לי שאין אמריקאי שלא מבין בדיוק על מה מדובר. זה כמו, נניח, "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה" של בן־גוריון. זה שלט כל כך מפורסם, עד שיש מצב שגם ישראלי עם אנגלית מצוחצחת ושולחנות עבודה מהודרים, המכיר היטב את התרבות האמריקאית ושהוא במקרה גם ראש הממשלה, נתקל בו. לא שאי פעם הוא יניח אחד כזה מול עיניו, לצד עט מהודר, פסלון של דוד בן־גוריון ותמונה ממוסגרת של הילדים. כלומר, רק הילדים ששרה מרשה לו לחבב ושעליהם הוא לקח אחריות, כן?
הצצה לדוח מסקנות ועדת החקירה שקמה בעקבות אסון מירון מעניינת. בעיקר מפני שהיא משמשת מעין פרומו לוועדה שעוד תקום, אם תקום, בעקבות האסון הנוכחי. היא מעניינת כיוון שמצד אחד מדובר במסמך מרהיב, שמצליח לשרטט באופן עמוק את הריקבון, השחיתות, תרבות החפיף והסמוך, העלמת העין, הכשלים, חוסר הכישרון, חוסר התואם בין המשרדים השונים ואת ההתנערות המיניסטריאלית והאישית מכל אחריות ציבורית. ומצד שני, אממ... זה ממשיך גם ביחס של השלטון לערימת הדפים הזו.
ועדה ציבורית אינה בית משפט. מסקנותיה והמלצותיה, שלוש שנות עבודה מאומצת הכוללות היבטים תרבותיים, נורמטיביים ואישיים, לא מחייבות את הממשלה. על הממשלה מוטל רק לשקול אותן בכובד ראש. סבבה. "אחריות אין פירושה אשמה", שקל בכובד ראש אוחנה - באותה עת השר לביטחון פנים ואחד מ־16 האשמים שעליהם הצביעה הוועדה - וסיכם את העניין כולו. אבל אם אחריות אין פירושה אשמה ואשמה אין פירושה אחריות, וראש קטן הוא לא בהכרח קטן, והוועדה מוטה פוליטית והשופט בן זונה, מה זה בעצם משנה אם הכתובת הייתה על הקיר? הרי אין קיר. יש קירות בעיצוב אישי. יש קיר ימני, שמאלני, אנרכיסטי, ביביסטי וג'ינג'י. איזו משמעות יש היום לקיר? איזו משמעות יש לכתובת? בקיצור, אם זה הפרומו לבדיקת האסון הנוכחי, אם זאת הממשלה שבמסגרתה תקום ועדה נוספת, חבל על הזמן. חבל על הכסף.
ככל הידוע לי, אין לי אחריות מיניסטריאלית לאסון. יש לי, אם אתעקש, אחריות אישית בהיותי אזרחית שעשתה, או בעיקר לא עשתה, כמיטב יכולתה להשפיע. ובכל זאת אני סובלת באופן כרוני מאשמה ומרגישה שנכשלתי כישלון חרוץ כחברה. הרי הבטחתי לבני שעד שיגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא. והחטופים והחללים והפצועים והעקורים - אשמה, אשמה, אשמה. זה אפילו לא עניין רציונלי. מספיק שאני מתחת לפוך.
לעיתים, כשאין לידי אף צופה של ערוץ 14 שיצעק עליי את הפתגם המוזר "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים", אני מתמלאת גם תחושת אחריות ואשמה על קרוב ל־13 אלף ילדים ובני נוער שנהרגו בעזה מאז פרוץ המלחמה. אבל אז אני נבהלת שאולי אני לא מספיק יהודייה ומרגישה אשמה גם על זה. ראבק, איך חיים מנהיגים?
מעולם לא ניהלתי איש. אפילו לעצמי אני אומרת "ליידיס פירסט": קומי חמודה, ואני כבר אגרר אחרייך. אבל דווקא משום כך, מתוך הקושי הפרטי שלי, אני מתבוננת על האנשים המוזרים הבוחרים לעצמם חיים הכוללים לקיחת חיים של אחרים, כמו היו חייזרים. איך? למה? תמיד האמנתי שאחת מהשתיים: או שמדובר באנשים נדירים העשויים פלדה יצוקה; או שמדובר בעקורי רגש (לכן האחריות לא מכבידה עליהם והאשמה לא מטריפה את שנתם). אבל מעולם לא חשבתי על האפשרות השלישית: שאפשר להיות אחראים בלי להיות אחראים, אשמים בלי להיות אשמים. זה מיינד־בלואינג. אם הייתי יודעת את זה קודם, אולי הייתי מנסה להנהיג משהו.
האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה והאחריות כמו חגה מעל מגדל הפיקוח ולא מקבלת כבר חמישה חודשים אישור לנחיתה. והחשש הגדול הוא שהיא גם לא תקבל. כי לאחראי הראשי, אשר עומד כבר שנים על גבי שנים במגדל הפיקוח, יש אינטרס לייצר סערות, ערפל ותנאי מזג אוויר קשים כדי להשאיר את האחריות תלויה ומטרטרת באוויר הרחק מעליו. עד שייגמר הדלק.
