תנחומים לאמי // אסף רוט } פועלים, הקיבוץ המאוחד } 154 עמ'
'תנחומים לאמי', זה שם הרומן הראשון והספר השני של אסף רוט, ואיזה שם טעון ונהדר זה. כמה אסוציאציות וכמה אפשרויות פואטיות נגזרות מתוך השם. וכדי להוסיף למטען, לשם הנפיץ ממילא, מתברר שהסופר מקדיש את הספר ללא אחרת מאשר אמו. מדוע הוא עושה זאת? איזה בן מקדיש לאמו האמיתית ספר שעוסק בשכול, בהיפרדות, בכאב, בבדידות, ביחסים המורכבים על גבול הפרוורטיים, בין בן לאמו? אני חושד במחבר שהערבוב המתבקש בין הספרות, הבדיה ובין הביוגרפיה הוא מהלך מחושב שנועד לרבד את הספר ואת משמעויותיו. בעיניי זו קריאה אפשרית ואף ראויה, אבל פחות מעניינת ממה שהטקסט עצמו מציע לקורא.
הטקסט עצמו כתוב כמכתב שכותב בן לאמו ובו הוא מודיע לה, כבר בהתחלה, שבנוסף על הבן הבכור שנפל "בעת מילוי תפקידו" היא עתידה לשכול בן נוסף, אותו, הפעם לטובת הגירה. רוט עושה פה בו בזמן השוואה פרובלמטית בין הגירה ובין שכול, ויצירת מתח המדביקה את הקורא אל הטקסט. הפעולה הרטורית הכפולה, גם הפורמט של המכתב וגם ההבטחה העלילתית לקתרזיס, הם חוזה עתיק, לטעמי נדוש מעט, אבל בהחלט מובן ומסקרן. החוזה עם הקורא נחתם כבר בהתחלה; כעת יש אפשרות לעזוב את הטקסט או להמשיך ולגלות אם רוט מצליח להגן בהצלחה על הטיעון ההתחלתי ואם המתח העלילתי המבטיח שכול כפול פורע את שטרותיו.
התשובה לשתי השאלות האלו היא כן. ראשית, הספר מצליח לנסח מהלך מורכב וקשה של היפרדות השקולה למוות, והוא עושה זאת בדרך הנכונה יותר: תיאור אמין ומשכנע של יחסי תלות בין האם לבין הבן, כך שהפרה של התלות הזו, קל וחומר קטיעה שלה, היא, במובן עמוק מאוד, אכן כמו אובדן ושכול. מה שלא עשו הנטייה המינית של הגיבור, הסירוב העיקש שלו להיות "גבר" כפי שאמו מצפה ממנו, והקונפליקט התמידי ביניהם — עשתה ההגירה, ההתרחקות של גוף הבן מגוף האם, במקרה זה לצרפת הלא־רחוקה, הגזירה של חבל הטבור הדמיוני שקושר אותה אליו ואותו אליה.
בד בבד, הספר עצמו עמוס באירועים הנפרטים בתוך מכתבו של הבן ומייצרים תמונה רחבה ועמוקה של משפחה ממוצא מרוקאי, ציונית, מסורתית, המנסה להשתלב בכל כוחה במרחב הארץ־ישראלי בהצלחה לא מעטה. לא מדובר על הז'אנר: מהמעברה לשכונה טובה, אלא דווקא סיפור עכשווי יותר, משפחה ממעמד הביניים, שבה דור ההורים מנסה, ללא הצלחה, לשמור על צביון מסורתי כלשהו, ומגלה שילדיה כבר הפליגו למקום אחר, כל אחד בדרכו. על אף השינויים הבין־דוריים, האהבה, הדאגה והגאווה בין כל חלקי המשפחה נשמרות באופן נוגע ללב, עד שהשכול מפרק את המבנה לרסיסים.
אם כך, בסופו של דבר ובניכוי המיומנות הפואטית המרשימה של רוט, מדובר שוב על סיפור משפחתי ישראלי. ראוי לברר את האובססיה שיש לסופרים ולסופרות עם המשפחה הישראלית, שהיא הרבה פחות מגוונת ממה שאנחנו רגילים לחשוב. למען האמת, המרחק בין המשפחה המרוקאית של הגיבור, בנימין, למשפחה האשכנזית בספר 'בעל בית' של רן גלוזמן - אינו גדול כל כך. אלו אותם יחסים מורכבים עם ההורים המעלים על נס את השבר הבין־דורי, אותו פער בין החלום הישראלי והציוני ובין המציאות הקשה, השורטת, שמה שמגדיר אותה יותר מכל הוא הסדקים ולא החיבורים.
בספרו הלא־ארוך, רוט אינו פוסח על שום תחנה ישראלית — שכול, כבר אמרנו; אבל גם פולקלור מרוקאי־יהודי, דודה מכשפה, שירות צבאי משמעותי לבן אחד, שירות לא משמעותי לבן אחר, יחס לערבים, יחס לאחר, אוניברסיטה והשכלה, רפרנסים מהתרבות ההלניסטית (הרי אי־אפשר בלעדיה בשום רומן ישראלי המכבד את עצמו), יחסי סטודנטית־מרצה והרפתקאות מיניות בארץ ובעולם.
זה הדבר שהפריע לי במהלך הקריאה בספר — התחושה שרוט מנסה לכתוב רומן "ישראלי" נכון. ומתחשק להגיד גם: זה כל כך מיותר. כי הספר, למען האמת, טוב ועמוק ומרגש גם ללא המעטפת הכפויה, גם ללא הסבטקסט המצהיר על החלום הציוני ושברו. ברגע שרוט זונח את המודעות הפוליטית והספרותית וכותב את נפשו של הגיבור, את לבטיו העמוקים ואת מערכת היחסים האינטימית להפליא והקשה להחריד עם אמו, הוא מצליח להמריא לגבהים ספרותיים יוצאים מן הכלל. חלקו האחרון של הספר נקרא בנשימה עצורה ובתנופה פואטית יוצאת דופן. יהיה מעניין לעקוב אחרי אסף רוט גם בהמשך. •
