1. מדי פעם זה קופץ. אתה מתנהל כאילו שגרה ואז נזכר. במשך כמה שעות אתה מרגיש שהכל בסדר, ואז יש זץ בלב ויוצאת לך אנחה כזו. מעוד משפחה שכולה שאתה נזכר בה. מעוד פצוע בשיקום שאתה חושב על הדרך שעליו לעבור. מעוד פנים של חטוף שנחרתו בראשך. בשבוע שעבר זה קרה לי, כשראיתי כתבה על אחד החטופים הילדים שהיה 16 יום לבד בשבי. לבד לגמרי. בגיל 12. לבד עם מחבלים. 16 יום. הוא חשב שכל משפחתו נחטפה או נהרגה. תראו כמה אני חושש מהנושא: אני לא רוצה לבדוק בגוגל מה שמו של הילד, כדי לא להיחשף שוב לסיפור. כדי לא לשקוע שוב בשאלות: מה עובר בראש של ילד שנלקח מביתו ונמצא בעזה לבד מעל שבועיים? וכשהוא חוזר אבל אביו עוד בעזה, כמה כוחות צריך כדי לאסוף את עצמך? זה אפשרי בכלל?
המצב הנפשי הזה מוכר לי. התופעה הזו שכולנו מכירים כעת: אתה מתחיל את היום אחלה, ומתישהו נזכר ב־7 באוקטובר ובחיים שלנו מאז, והשמיים מתקדרים עליך. זו תופעה שאני זוכר משנת האבל על אבא שלי ז"ל. הייתי בן 17, ובחודשים הראשונים אחרי מותו הפתאומי, זה היה דומה. אתה הולך עם חברים לשחות, טוב לך, ואז לפתע משהו מזכיר לך שאבא איננו, גל עכור של עצב ממלא לך את הריאות והכל נראה טפל.
לפעמים אני מרגיש שאנחנו מדינה בשנת אבל. מדינה שכולה.
2. בשבוע שעבר הופעתי באירוע פרטי וזיהיתי בקהל את איל וולדמן, חתן פרס ישראל המיועד, אם קיש יואיל בטובו. וראיתי שהוא צוחק. עקבתי אחרי זה. ואמרתי לו בסוף: זה שאתה פה, איל, זה שאתה ממשיך להילחם על החיים וגם על הארץ שלנו, במקום לשקוע בעצב - זה חשוב לא רק עבורך. זה נותן גם כוחות לנו. זה מסר שאני מעביר גם לפצועים שאני פוגש. המערכה על הבריאות שלכם היא גם המערכה שלנו. לכן כשאתם משקיעים כדי לחזור לעצמכם, אתם מעניקים גם לנו כוחות. מחזקים גם אותנו.
באחד המפגשים עם פצועים פגשתי את עמית בר, לוחם גיבור שאיבד את רגלו בקרב קשה בעזה. הייתה לנו שיחה גלויה וכנה על החששות שלו ממה שיהיה. בחור מתוק בסדיר, בתחילת שנות ה־20, עם חלומות ותקוות, שמצא עצמו שוכב לפתע בבית חולים במצב אנוש, כאוב ובלי רגל, ומתחיל את המסע בחזרה. שאלתי אותו מה מחזק אותו בימים האלה, ואיך אוכל לעזור. והוא אמר לי שהוא אוהב לכתוב. והתחלנו איזה דיאלוג כזה, מעין סדנת כתיבה מרחוק שעשינו, ובין היתר ביקשתי ממנו לכתוב מכתב לעמית הצעיר, מנקודת המבט שלו היום. בתיאום עימו אני מפרסם פה את מה שכתב, כמעין הצצה עבורכם לסיפור אחד של בחור צעיר שיצא מעזה בלי אחת מרגליו, ומגייס כוחות להמשיך קדימה.
3. "לעמית בן ה־13. אולי אתה מרגיש שהתבגרת, מתחיל להניח תפילין, מתחיל חטיבת ביניים, אבל אתה עוד ילד קטן תמים ושאינו יודע לחשוב.
עוד יזרמו מים בנהר חייך, תתבגר, תעשה הר מעכבר - כל מיני בעיות שחשבת שהן הכי חשובות בעולם, יותר מהשמש. תחפש לפתור בעיות וכשחשבת שפתרת את הבעיה, היא תעמיק או שתגיע חדשה. אתה עוד תבין שאלו החיים; לפתור בעיות.
אין ספק שהחיוך שלך יישאר לאורך כל החיים, גם כאשר תשכב חודש בטיפול נמרץ עם רעידות, הקאות וחיידקים. זה משהו שיחזיק אותך, אם לא לחייך מה נותר?
גם כאשר תותקל בזירה של מטענים, הפיצוץ בלב יימשך עוד שנים, בהדף של דמעות.
מתוך ההלם תקום ותחיה על אף כיעורם של החיים ורוע העולם.
בשיא ההתבגרות שלך, כשהמוות כל כך קרוב אליך, כל כך קרוב, עד שתגיע לשחק שש־בש עם אלוהים, והוא יגיד לך שאתה עוד צריך לעשות דברים גדולים שם למטה.
אל תשכח לנצל את החיים. תינצל כדי לנצל. ובדרך לארץ תשמע בת קול מנחמת ותקום מההרדמה כמו טיפת מים שנוחתת על כביש אספלט.
עמית בן ה־13 הילד החמוד: נכונו לך ימים יפים וגם יפים פחות, תחייך אל הפחד והרוע, תבחר בטוב, תילחם, ואל תשכח לכתוב את הרפתקאותיך בעולם המוזר הזה ובחיים המשונים שלנו".
4. לסיום, אחרי שנחשפתם לעמית המתוק, הנה עוד רגע, עוד הצדעה למשפחה של גיבורים שפגשתי בסורוקה, הביטו בתמונתם כאן למטה: משמאל ערן, בן גילי. היה לוחם בלבנון בתקופה שבה גם אני הייתי שם כשריונר. הוא נפצע מאר־פי־ג'י במוצב הבופור, ואיבד את ידו. הוא פסיכותרפיסט ואיש מיוחד. מימין, בנו ארי. לוחם גבעתי. נלחם בעזה כמו אריה כמעט 150 יום. נפצע אנוש בהיתקלות עם מחבלים. בזכות תושייה של חובש בשטח הוא איתנו כעת, השיקום עוד ארוך אבל תראו את החיוך.
אב ובנו, משפחה אחת, שני גיבורים. עם ישראל מצדיע לכם.
5. פצועי המלחמה, אלפים רבים שנמצאים כעת בהליכי שיקום ארוכים, שנושאים על גופם את מחיר המלחמה, זה המסר ממני אליכם: לא נשכח אתכם ולא נעזוב אתכם ולא ניתן לכם להיות לבד בסבך הבירוקרטי ובמכאובי הגוף והנפש.
שבת שלום.
