השבוע התוודעתי בפעם הראשונה לתופעה ששמה נארה סמית'. זה היה כשמישהי בטוויטר צייצה שהיא כל כך מתעבת אותה שהיא ממש מעוררת בה דחפים אלימים, ומיד הצטרפו אליה עוד עשרות אנשים שכתבו דברים כמו "וואי, איזו אישה איומה. כל נקבובית בגוף שלי רוצה להכות אותה עם תרווד". כמובן שמיד רציתי לראות מי האישה הזו, שמצליחה לעורר כאלו נחשולים של רגש שלילי. חיפשתי את השם שלה בטיקטוק ונכנסתי לעולם אפל.
נארה סמית' היא משפיענית רשת שמתמחה בסרטוני בישול ולייף סטייל וחיה באחוזה ענקית בלוס־אנג'לס. במקביל, היא גם דוגמנית רזה כסליל של תנור בגובה מטר שמונים, ובכלל לא נראית כמו בן אדם אמיתי, אלא כאילו מישהו ביקש מתוכנת AI "ציירי לי מישהי שקמה בבוקר ונראית כאילו שהיא ישנה 40 שעות בתוך מכל חמצן". והנה העניין, כל העליונות הפיזית שלה היא אפילו לא הסיבה העיקרית שלא לסמפט אותה. לא, הסיבה שהיא הצליחה לעורר בי תיעוב אותנטי לגמרי תוך משהו כמו שלוש שניות, זה הסרטון הראשון שלה שראיתי באותו היום.
בסרטון רואים את נארה עומדת במטבח המצוחצח והיקר שלה כשהיא לבושה בשמלת מקסי שחורה ואלגנטית שבטח עלתה 2,000 דולר אצל אלכסנדר מקווין. מהשמלה הזו ביצבצה בטן, כמובן מושכת להפליא גם היא, של היריון מאוד מתקדם. "כששאלתי את הפעוטות שלי מה בא להם לארוחת צהריים", היא התחילה, "שניהם ישר אמרו שבא להם טוסט גבינה".
זה כבר היה מוזר, כי איזו אמא, ועוד אחת שסוחבת בטן של שבוע 35, בכלל שואלת את הילדים שלה מה בא להם לארוחת הצהריים? האם האישה הזאת לא יודעת שמדובר בשאלת הקיטבג האולטימיטיבית של ההורות? כולנו יודעים שילדים יכולים לענות על השאלה הזו בכל מיני דרכים מייסרות, החל מ"תעשי לי חמין מקרוני בדיוק כמו שסבתא שושי עושה בארוחות שישי", ועד "בא לי קערת קצפת ענקית עם תותים ומרשמלו ונחשי גומי". עכשיו לכי תנסי לסרב לזה ולמכור להם איכשהו את מרק העדשים הכתומות הצנוע שהכנת מבעוד מועד. את תחטפי שני טנטרומים בסדר גודל הוריקן קתרינה שיוציאו לך כל חשק לאכול.
והנה, זאתי לא רק שלא דוחפת לילדים שלה איזה ספגטי זריז מול הטלוויזיה, היא שואלת את שני הקטנים שלה מה בא להם לאכול כמו איזו מארחת כנועה במסעדת פארם טו טייבל. ופה כבר ממש התחלתי לפעור את העיניים, כי האישה הוציאה מארונות הטריקה השקטה שלה קערת עץ אפריקאי, שפכה לתוכה שמרים וקמח, ואמרה "התחלתי בלהכין את הלחם שלי. זה מתכון מאוד פשוט, רק צריך לתת לזה לתפוח שעתיים". בשלב הזה התחלתי להתעצבן ממש, כי למיטב זיכרוני ילדים קטנים לא בדיוק יודעים להתאזר בסבלנות כשהם רעבים. יותר מאוחר ראיתי עוד כמה סרטונים שלה וגיליתי שזה עוד כלום; הבחורה הזאת גם מכינה לנסיכים שלה מרשמלו וגם קורנפלקס מאפס. במו עיניי ראיתי אותה מכינה בצק קמח תירס מעורבב בקקאו, ואז עומדת בסבלנות אין־סופית ופשוט מגלגלת כדורים פצפונים זה אחרי זה, וככה זה נמשך לתקופת זמן שהרגישה כמו נצח, עד שבשלב מסוים רציתי לתחוב את הראש המטופח והמשוח בג'ל יוקרה שלה לתוך קערת הבצק ולצרוח "די עם העבדות הזאת, אישה, אלה כולה ילדים בני שנתיים, אלה יצורים עם אפס אנינות קולינרית שמסוגלים לטעום את הגולגולים של הנזלת מהאף שלהם, אז מה את עומדת פה וקורצת להם פתית תירס אחרי פתית תירס, אין לך משהו יותר טוב לעשות?"
בחזרה לסרטון של טוסט הגבנ"צ, מזון ביתי פשוט ביותר שגם אותו נארה הצליחה איכשהו לסבך לדרגה של מנת קפוצ'ינו שרימפס עם פחמן חנקני במסעדת שף איסלנדית. כי כשהיא סיימה להעמיד את הלחם, היא עשתה דבר אפילו עוד יותר נורא. היא פשוט התחילה לחבוץ בעצמה את הגבינה בשביל הטוסט. האישה המשוגעת הזאת פשוט עמדה וגיבנה את המוצרלה הביתית שלה בעצמה בתוך סיר מתכת כבד של סבתות. אז בסדר, גם אני שונאת אוכל תעשייתי ומעובד, אבל להגיע עד לדרגה שאת חובצת משהו שמגיע באריזה של מאתיים גרם מהסופר וממילא יישרף בתנור אותו דבר?
"פשוט לקחתי קצת חומצה אסידית וחלב וחיממתי אותם בסיר", היא אמרה, "ואז, כשהם התמצקו עירבבתי את זה בעדינות לפני שניקזתי את הנוזלים מהקרומים שנוצרו". את כל הדברים האלו היא אמרה למצלמה בלחישות איטיות ורגועות כמו של נזיר זן שמקריא רשימת קניות, שזה הקול הקבוע שבו היא תמיד משתמשת. זו אחת מהסיבות שהיא הפכה להיות כל כך מפורסמת. יש לדרך שבה היא מלחששת מין איכות מסמרת עור כזאת שבעולם קוראים לה "ASMR". המון אנשים צעירים מסביבי מכורים לסרטונים עם צלילים אסמריים, למשל בולי עץ שמתפצפצים לאט־לאט באח, אבל כשנארה מלחששת ככה, במין טון מתנגן כזה של הכל רגוע, בעודה מבצעת עבודות פרך כמו לחבוץ גבינה או לכתוש צנוברים במכתש ועלי? זה כבר משהו אחר. זה מרגיש יותר כמו אצבע בעין. כאילו היא אומרת לך "רואה, אפשר להישאר גם נעימה וסקסית ונשית כמו פלג מפכפך ביער כשאת מבשלת לאהובים שלך, זו רק את שמתכסה כולך בקמח כשאת אופה. תלמדי ממני, הנה, הכנתי עוגת מרנג שווייצרי וגם עוף צלוי ואפילו לא ליכלכתי לרגע את השיש של המטבח".
"מה זה צריך להיות?" סימסתי מיד לעורכת שלי קרן. "אה, נארה", אמרה קרן, שהיא אמא נפלאה שמגדלת שלושה ילדים בנוסף לקריירה תובענית, "בחיים שלי לא שנאתי מישהי ככה. הסוודרים הצמודים מאנגורה, החולצות הקטנטנות, הלחשושים, אלוהים, הלחשושים, כי את חייבת להיות תמיד סקסית, גם כשאת מפלטת במו ידייך את דג המושט הטרי שכמובן דגת בעצמך. בחיי שאני לא מבינה בשביל מה היא צריכה להתפיח לחם שאור ולחבוץ את הגבינה שלה לבד. לא היה יותר קל פשוט לבוא ולומר לנו 'אני כל כך הרבה יותר טובה מכולכן?'"
סמית' מציבה מודל מקומם של מושלמות נשית, כזה שכבר חשבנו שעבר מהעולם. אמנם היו פעם נשים כאלו, בשנות ה־50 של המאה שעברה, עקרות בית חייכניות עם חצאיות פעמון תפוחות, כאלו שחיכו לבעל שיחזור מהעבודה על עקבים אדומים כשהן אוחזות במגש עם מתאבנים שהן הכינו לכבודו. לקח המון זמן עד שהבנו שסמלי הנשיות האלו היו כל כך כלואות בבית וסבלו משעמום פטאלי שהן התמכרו לכדורי הרגעה בשם "בובות".
ועכשיו הן חוזרות בגרסה חדשה, באנגלית קוראים לזה "טרד ווייף". טרד, זה קיצור של טרדישיונל, שמרנית. ווייף זו רעיה. מדובר בטרנד שקשור מאוד לעליית הימין הקיצוני בהמון ארצות ברחבי העולם, ובפשטות הוא אומר שהגיע הזמן לחזור להיות רעיה של פעם. הנשים האלו, ברובן צעירות ויפות מאוד, החליטו שנמאס כבר לשתף פעולה עם השקר הזה של הפמיניזם. שאם הדיל הוא שאת גם צריכה לפרנס, וגם צריכה לגדל ילדים, וגם לרצות סקס בסוף הערב, עדיף לחזור אחורה, לתפקידים יותר מסודרים, שלפחות הגבר ייקח ממך את התיק של הפרנסה. ולכן הצעירות האלו מעדיפות לא לצאת לעבודה אלא להישאר בבית, לטפל בילדים, לבשל, לחכות לבעל שיחזור הביתה מהעבודה עם ארוחה תאילנדית שהכנת בעצמך.
הבעיה היא שאת הסרטונים האלו רואות המוני ילדות ובחורות צעירות, והן רואות רק את הפנטזיה. להישאר יפה ומטופחת לנצח כי את לא צריכה לקום לעבודה בשש בבוקר ולא מתמלאת בקמטים של סטרס מהג'וב התובעני בהייטק. לשבת בבית הגדול והיפהפה שלך כל היום, לחפש מתכונים באינטרנט. וזה גם סקסי, להיות קצת האישה הקטנה, זו שמחכה לבעלה בשמלה מתנפנפת עם קערת עוגיות שוקולד צ'יפס הום מייד. והאמת, כשאני מסתכלת על מה המרדף אחרי הקריירה עשה לנפש שלי ולמצב קמטי הדאגה במצח שלי שכבר מזכירים כלב שרפיי? אני לא יכולה להאשים אותן. מה רע בלהעביר את הגילים הצעירים והכי יפים שלי בבית, לבלות זמן איכות עם הילדים שלי ולהכין להם חביתות ספרדיות מושקעות מול חלון מטבח שמשקיף למטע תפוחים?
ואולי בגלל זה נארה סמית' כל כך מעצבנת אותי. גם בי יש משהו שחולם על גבר שיוצא לעבודה בבוקר בחליפת עסקים, ועליי שנשארת מאחור כדי למדוד שמלות קאנטרי מתנפנפות. רק שמעטות מצליחות להתחתן עם גבר שהוא מבוסס מספיק לפרנס לבד, ואם את כבר נאלצת לעבוד, אפילו בחצי משרה, את יכולה לשכוח מליהנות מהאושר המדיטטיבי שיש בהלשרות נתחי בקר במרינדה, מרגע זה והלאה תרוצי על גלגל האוגרים.
האמת היא שאני קצת דואגת שהבת שלי תתאהב בנארה סמית' ובדומותיה. אני מפחדת שהיא תחשוב שהחיים זה ללבוש טופ תחרה ולעמוד במטבח שלך, לקשור במשך שעות סרטים ורודים על צנצנות ריבת המשמש הביתית שבילית שלושה ימים כדי להכין. אני רוצה שהיא תהיה מסוקרנת, שיהיו לה תחומי עניין. לא רוצה שהיא תבזבז את כל הזמן שלה על להכין קורנפלקס מאפס, וגם לא שבע ארוחות ביום אחד.
אלא שאף אחת לא קופאת בדיוק כמו שהיא הייתה בגיל 24. מתישהו הזמן ישיג גם את גברת סמית'. האם היא עדיין תיראה כזאת חמודה כשהיא תעמוד בגיל 53 ליד השיש, ותכין כנפי באפלו כשהיא לבושה בחולצת בטן קטנטנה? זה לא שלא הכרתי אמהות שנשארו בבית כשהן מוגשמות ושמחות, זה פשוט שהטרנד הנוכחי הוא ברובו שואו־אוף ואסתטיקה. מתישהו צריך להפסיק לייצר תוכן ומגיע הזמן לנסות להיות תוכן. וזה קורה, לפחות מהניסיון שלי, רק כשאת מפסיקה לנסות להיות מיס פרפקט המושלמת שהיא גם בת הזוג וגם האמא וגם הבשלנית הכי וואו.
