שאלה: אני אב יחידני לשני ילדים וגם חולה לב. המלחמה הכניסה אותי לחרדה קשה. אני לא ישן, ממעט לאכול, לא עושה כלום מלבד לטפל בילדים, ומפחד לצאת מהבית אפילו לטיפולים רפואיים. אני מרגיש על סף התמוטטות. יש לכן עצות בשבילי?
תשובתה של ורד עצמון משולם, פסיכולוגית רפואית, מומחית בטראומה, אובדן ואבל:
מהתיאור שלך נשמע שהמצב מצריך כנראה טיפול פסיכולוגי, וזה מסלול שאולי כדאי לשקול ברצינות. מעבר לפנייה לטיפול שכזה, ישנם כמה כלים שעשויים לסייע לך להתמודד עם המצב: 1. אימוץ טכניקות נשימה והרפיה: טכניקות נשימה והרפיה יכולות לסייע בהפחתת הלחץ ובשליטה על רמות החרדה. תוכל לחפש ברשת סרטונים שבהם מסבירים כיצד לתרגל את הטכניקות השונות. 2. הצבת יעדים: דרך טובה ליצירת תחושת מסוגלות היא בחירת יעדים קטנים וישימים לחיי היומיום. למשל, יציאה להליכה של חמש דקות עם או בלי הילדים, להתעמל דקה עם הילדים בתוך הבית, לצאת לקניות – גם אם הן של מוצרים מועטים, וזה בעיקר לשם ההתנסות, ועוד. הצבת יעדים קטנים והתקדמות בהשגתם עשויים לגרום לכך שלאט־לאט תגלה שגם האתגרים הגדולים יותר ניתנים לניהול, ושכבר השגת תחושת שליטה מסוימת בחייך. 3. תמיכה חברתית: נסה לשוחח עם חברים, בני משפחה או אנשים קרובים אחרים, לשתף ברגשותיך, מחשבותיך והרגשתך הכללית. תמיכה חברתית מהווה גורם מסייע מרכזי בהתמודדות עם מצבי דחק. זה נכון אגב גם במצבים הרבה פחות קיצוניים ומומלץ גם כשאין מלחמה, חטופים וכל מה שקורה כיום בישראל. 4. פעילויות המעודדות צמיחה אישית: נסה למצוא פעילויות שאתה אוהב ומתרגש לעשות כמו ספורט, אמנות, מדיטציה או פעילויות פנאי אחרות שיכולות לשמח אותך ולשפר את מצב הרוח שלך. פעילויות כאלה משפיעות עלינו הן ברמה הרגשית והן ברמה הפיזיולוגית, בין היתר כי הן גורמות להגברת שחרור הסרוטונין והאנדורפינים בגוף – חומרים שמשככים כאבים פיזיים, אך גם מפחיתים פחדים ומגבירים את תחושות ההנאה והשמחה. חשוב לזכור שכל אדם וכל מצב הם ייחודיים, ולכן ייתכן שהשילוב של כמה מהכלים יהיה הכי יעיל עבורך.
שאלה: מאז שהחלה המלחמה, חלק מבני המשפחה שלי מתנדבים, עושים, רצים, מכינים ומעורבים, ונראה לי שמצבם הנפשי דווקא טוב יחסית. אחרים, לעומת זאת, שקעו בדיכאון עמוק בגלל המצב ומתקשים לתפקד. אז כנראה התנדבות היא דבר יעיל, אבל לא לכולם יש זמן ואמצעים לכך כי יש גם עבודה, ילדים, בית שצריך לדאוג לו וכולי. איפה עובר שביל הזהב? אשמח להמלצה.
תשובתה של ד"ר מיה לויט פרנק, פסיכותרפיסטית אדלריאנית:
אני רוצה קודם כל לציין את העובדה שיש בך רגישות המאפשרת לך להבין שלא כולם מגיבים ומתנהגים באותה צורה אל מול המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים כיום.
אדבר על שלושת הנושאים שהעלית.
נושא ראשון: הפעילים והמתנדבים. להיות פעיל ומשמעותי עבור אחרים זה דבר שמשפיע לטובה על מצבנו הנפשי. כאשר תחושת הערך והמשמעות שלי עולה, אני מרגישה טוב יותר, ואחת הדרכים הטובות ביותר להעלות את תחושת הערך והמשמעות שלנו היא באמצעות עשייה למען אחרים.
נושא שני: אלה שמתקשים יותר לתפקד בתקופה הנוכחית. אנשים אלו בעצם חווים את המציאות באופן שלא מאפשר להם לגייס כוחות להתמודדות. מה ניתן לעשות כדי לשפר את המצב?
1. טיפול רגשי מאוד יכול לסייע ולהחזיר את האמונה בעצמי שאני מסוגלת להתמודד.
2. לבקש עזרה דווקא מאלה שנראה לנו כי הם מתקשים לתפקד. גם אם אדם מרגיש בדיכאון, אפשר בעדינות ובאופן מותאם למצבו לבקש ממנו עזרה בדברים שונים. כפי שציינתי קודם, העובדה שיהפוך למשמעותי עבור מישהו אחר וירגיש כי הוא עוזר לך בדברים שונים יכולה לשפר אצלו את תחושת המסוגלות.
3. לעזור לו לעשות משהו, אפילו קטן. במציאות של היום, החוויה היא שאיבדנו שליטה על כל מה שמוכר, ידוע ובטוח לנו. אם נעזור לאנשים סביבנו לצלוח מכשול אחד, ניתן להם, אולי, את התחושה שניתן להתמודד גם עם שאר האתגרים.
נושא שלישי שהעלית: לא לכולם יש פניות וזמן להתנדבות. גם בעניין זה יש לי כמה טיפים.
1. לא להשוות את עצמי לאחרים. שביל הזהב הוא האיזון שנכון לי.
2. עשייה משמעותית היא לא בהכרח התנדבות. לעבוד, להתפרנס, להיות אמא או אבא לילדים שלי, לשמור על שגרה בריאה בבית גם בזמנים מסובכים – גם זאת תרומה.
3. לזכור שלהיות עבור אדם אחר, איפה שאני יכולה ומתאים לי, זה גם להיות משמעותית.
