לפני קצת יותר משנה נדחקנו אל תוך הזוגיות של אליקו (אלי כהן) ולירז ארז. הוא שדרן ותיק ומצליח בן 46, גרוש ואב לשניים, והיא הייתה אז בת 18, פרש־אוף תיכון. מה כבר היה יכול להשתבש? מי שעקב אחר סיפור האהבה של השניים - שסופר ברובו בסטוריז שעלו ותכף נמחקו - ככל הנראה אימץ את מטבעות הלשון הייחודיים ("דל בדל"), זקר גבה כששמע שהשניים התארסו, הוריד אותה בחזרה למקום כשהבין שהשניים מצפים לילד, ואמר "לא תודה" כשהשניים שידרו בלייב את לידת בנם, ג'ון. ומכיוון שהחיים מסרבים להיות כל דבר מלבד מחזה של איבסן, נראה שהתקופה היפה שבילינו בחברתם כיחידה מסתיימת בטונים צורמים, לאור הדיווחים על כך שלירז עזבה את ביתם המשותף.
בין אם היא תשוב ובין אם לא, אליקו ולירז כבר הפכו לסלנג שפירושו תופעה מוזרה או מביכה. הדרמטיוּת של הסיפור, ולא פחות חשוב מכך המדרג הסלבריטאי הנמוך של גיבורי העלילה, הפכו אותם למטרה נוחה, מזמינה כמעט, לא רק לחיקוי ב'ארץ נהדרת', אלא גם לסקירה נבזית וללעג, שרק הולכים ומקצינים. אי־אפשר לנתק את ההסלמה ההדדית הזו ביחסים שבינינו לבינם מחרבות ברזל, שכן אחרי חמישה חודשי לחימה צרכני הרכילות נעשו, נו, מה? ששים אלי קרב. חודשים נדרש מאיתנו להיות מנומסים, מכילים ומפרגנים, כי איזה משקל כבר יכול להיות לזוטות כאלה בזמן מלחמה? ובכן, יכול גם יכול. עובדה: כ־20 אלף איש צפו במשדר הלידה, ולפי סרטון הטיקטוק שבני הזוג פירסמו מספר ימים אחר כך, שבו הם מקריאים חלק מהתגובות שקיבלו, רבים מאותם צופים כבר מרגישים מאוד בנוח לשנוא סלבס בפרהסיה. לא כל סלב, חס וחלילה, אבל קטנים כאלה, מוגזמים כאלה, עם סיפורים כאלה. כאלה שזה מגיע להם, שביקשו את זה. נכון, אליקו ולירז רצו ללכוד את תשומת הלב הציבורית, אבל ספק אם יכלו לקחת בחשבון את עוצמת הרגש שנדרשנו כולנו לאצור בתקופה האחרונה, ולדעת מראש שהשלבים האחרונים בזוגיות שלהם ישמשו כאתרי פריקה לעצבים לאומיים. כך שאולי במקום לזרוק עוד בדיחה על חשבונם, אנחנו בכלל צריכים להגיד להם תודה.
