לא מעט חידושים טלוויזיוניים הכניסה המלחמה, ואחד הבולטים שבהם הוא השילוב בין סיקור ביטחוני לפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית. לפני חודש, למשל, דנו ב"זמן שישי" של חדשות רשת במצוד אחר יחיא סינוואר. על המסך נקבע כי "סופו של מנהיג חמאס קרב". כמובן שלא נפל פגם באמירה: אמנם גם עכשיו אין אינדיקציה שצה"ל יודע היכן סינוואר, אבל זה לא משנה כי אכן כל יום מקרב אותו למותו, משום שכולנו מתקרבים מדי יום לסופנו הבלתי נמנע. אולי בגלל זה לא הכריזו בערוץ 13 על "פרסום ראשון".
הדיווחים אתמול על ניסיון החיסול של מרואן עיסא, שמילאו שעות של בלבולי מוח על משהו שאולי הצליח, אולי לא ואולי גם אם הצליח לא בטוח שיביא את "הניצחון המוחלט", החזירו את האבחנות הקיומיות למרכז הבמה. "בסוף כולם ימותו, זה עניין של זמן", קבע הלל ביטון־רוזן, הכתב הצבאי של ערוץ 14 בהגדרתו ומאהב סוער של המלחמה בפועלו, אחרי שמנה את שמותיהם של בכירי הטרוריסטים שטרם הזדכו על הציוד. ובכן, הוא בהחלט עלה על נקודה: המוות הוא נתון קבוע אבל מועד הפגישה איתו משתנה, ועל כן אין עוררין ש"כולם" ימותו מחר, בחודש הבא או בעוד 10,000 שנה. מעתה קראו לו הלל ביטון־רוזן־אריסטו.
ראה ראש הממשלה כי טוב או בעצם אולי־טוב, והוסיף למדורה מעט שמן מעולם הדירוגים. "חיסלנו כבר את מספר ארבע בחמאס", הודיע בנימין נתניהו והוסיף ש"שלוש, שתיים ואחד בדרך". הסיבה שהוא לא הוסיף שמות היא כמובן שככה זה יותר מעניין: האם עיסא באמת חוסל והוא מספר ארבע? האם עיסא אינו מספר ארבע ולא חוסל אבל מישהו שהוא כן מספר ארבע כן חוסל, וכעת כולנו נצעק "מי זה! מי זה!" כמו ב"הזמר במסכה"? או שאולי נתניהו ויועציו הבינו שבימים אלה אפילו "אולי חוסל" נחשב כמעט כמו "חוסל", ואז את הקטע עם "מספר ארבע" ניתן לפרש בשלל צורות.
משום מה הטקטיקה המתוחכמת פחות הרשימה אנשים שאינם אהוד יערי ולא זוכרים בעל פה איפה בדיוק עיסא ממוקם במצעד החלאות, אז בלשכת ראש הממשלה עשו סדר ואגב כך הודו בחיסול שעד כה ישראל לא לקחה עליו אחריות. וכך מצאו את עצמם אנשים בוגרים ואף אינטליגנטיים יושבים מסביב לשולחן של חדשות ערוץ 12 ומדסקסים, ברצינות גמורה, האם ראש ממשלת ישראל ידע או לא ידע שמספר ארבע הוא סאלח אל־ערורי, מה זה אומר על מצבו של עיסא והאם כל זה הוא בכלל גימיק יחצני כדי שאפשר יהיה להזכיר את נתניהו בהקשר של חיסול, שכאמור אולי הצליח ואולי לא.
אין ספק, אנחנו מנצחים.
בקטנה
הסרטון שהפיץ אתמול שר הביטחון לכבוד פתיחת חודש הרמדאן היה רגע סאטירי מרהיב וגרוטסקי. ספק אם הקרובים ביותר ליואב גלנט הצליחו להבין מיד בהתחלה אם זה אכן הוא שפולט מילות ברכה בקור מתכתי ומאיים או שאולי ערן זרחוביץ' החליט לנצל את המועד הנפיץ כדי לקחת את החיקוי המבריק שלו שלושה צעדים קדימה. למעשה, רק היה חסר שגלנט יגיד "גברתי" בסוף כל משפט כדי שכולנו נאבד את המעט שנשאר מהיכולת להבחין בין מציאות לבידור.
