לפני עשור, כשהאמן עידו מיכאלי עבר לניו־יורק בעקבות לימודיה של אשתו, הוא חשב שסנטרל פארק הוא פיסת קרקע ירוקה שנותרה חשופה בתוך הג'ונגל העירוני, שמאפשרת לו להציץ לטבע הפראי שהתקיים באי לפני שהתיישבו בו בני אדם וכיסו אותו בבטון ומלט. רק בהמשך הבין מיכאלי שהגן העצום, המשתרע לאורך כ־4 ק"מ, למעלה מ־50 בלוקים בשתי וערב של רחובות מנהטן, הוא מעשה ידי אדם. כאמן שעובד בשנים האחרונות עם שטיחים ויוצר את האמנות שלו דרכם, הוא החל לדמיין את סנטרל פארק כמו שטיח ראנר ארוך שנפרס באמצע מנהטן.
המפגש עם הפארק, שאליו הגיע מיכאלי כמעט מדי יום, הוביל אותו לחפש את תולדות הגנים העירוניים לצד ההיסטוריה של השטיחים הפרסיים, המדמים גנים. מיכאלי הבין שהשטיחים הפרסיים נועדו בעצם לדמות את גן העדן ולהכניס אותו הביתה. התוצאה של העבודה שלו מוצגת בימים אלו בתערוכת יחיד שלו בגלרית ארטפורט בתל־אביב. התערוכה "מלאכת התרגום" מציגה ארבעה שטיחים פרסיים שנארגו בשיטה מסורתית באפגניסטן לפי שרטוטיו של מיכאלי, המציגים את סנטרל פארק בצבעיו המתחלפים בעונות השנה השונות - אביב, קיץ, סתיו וחורף.
מיכאלי, בן למשפחה כורדית מעיראק, שגדל בישראל ומתגורר כיום בארצות־הברית ומציג במוזיאונים מובילים בארץ ובעולם, עובד כאמור בשנים האחרונות בעיקר עם שטיחים. בשנת 2013 הוא הציג במוזיאון ישראל את עבודתו "שטיח בנק הפועלים", שיצר היסטוריה מקוצרת של הבנק ושל הקפיטליזם הישראלי, ובשנת 2019 הוא הציג בארטפורט ובגלריה האוניברסיטאית בתל־אביב שטיח שעקב אחרי סיפורו של פנתר שברח מגן החיות בברונקס בניו־יורק. בעבודה הנוכחית הוא מחזיר את הפארק האמריקאי, בלב המערב, למקורות המזרחיים שלו - מתרגם את חלקיו השונים לקישוטים בסגנון פרסי, ומחפש דרכו את גן העדן האבוד.
מפרס לפריז
המילה האנגלית "פרדייז", גן עדן, כמו גם המילה העברית "פרדס", לקוחה מהמילה הפרסית לגן - "פרידיזייה". הגן הפרסי, ובהמשך השטיחים הפרסיים שדימו אותו, נועדו לשקף את גן העדן כפי שהוא מתואר בקוראן - ארבעה נהרות שמחלקים את הגן לארבעה חלקים שווים וסימטריים. תיאור דומה קיים גם בספר בראשית, שבו מתפצל הנהר לארבעה ראשים. ארבע מערכות השקיה טבעיות יוצאות ממקור מים במרכז הגן, ומובילות לארבעה חלקים שווים. ארבעת הגנים לרוב הוקפו בחומה, ובהם גודלו פרחים ועצי פרי. המבט העליון, מבטו של האל, הוא מי שרואה את הגנים במלוא יופיים.
"מקורם של הגנים הפרסיים הוא במהפכה החקלאית", מסביר מיכאלי, "בני האדם התיישבו במקום קבע, והשתעבדו לגידול חיטה. השלב הזה בהתפתחות יצר ניתוק מהטבע - האנשים כבר לא חיו ביערות ולא היו חלק מהטבע, והם היו צריכים ליצור אותו באופן מלאכותי. משהו בניתוק מהטבע יצר את המיתוס הזה של גן העדן - פעם היינו חלק אורגני מהטבע ועכשיו אנחנו לא. המהפכה התעשייתית רק חידדה את הצורך בגנים בתוך הערים עצמן - אנשים חיו בעיר בפיח ובצפיפות רבה והיו צריכים את ההיפך - את מקום המפלט הירוק."
הערים הראשונות, ערש הציוויליזציה, הוקמו במסופוטמיה, (עיראק של היום), ושם, בין נהרות הפרת והחידקל, המוזכרים בספר בראשית כשניים מהנהרות שיצאו מגן העדן, החלו להיווצר גם הגנים העירוניים הראשונים. הגנים הפכו במהרה למפגן כוח של השליט - הם גדלו לשטחים עצומים, צמחים נדירים הובאו ממקומות רחוקים באימפריה אל הגנים ונשתלו בהם מחדש. בגנים התלויים בבבל, ניטעו עצי ענק על טרסות בגבהים שונים, ומערכת השקיה מתוחכמת עברה בין כולם. עם התפשטות האיסלאם נדדו גם הגנים העירוניים לספרד ולאיטליה, ומהן למדינות נוספות באירופה. מבנה הגן הפרסי שימש בסיס גם לגן הימי־ביניימי שאנחנו יכולים לראות ברחבי אירופה עד היום - מבנה אבן חיצוני ובתוכו גן שמחולק לארבעה במעין צלב. עקרונות האיזון, הסימטרייה והחזרתיות שבו גם ב"גינון הפורמלי" באירופה, שהגיע לשיאו בגנים הצרפתיים, לדוגמא בגני ורסאי.
גן אנגלי בניו־יורק
הגנים העתיקים ניסו לתת מענה לכמיהה של יושבי הערים לטבע, ודרך נוספת להכניס את גן העדן הביתה הייתה באמצעות השטיחים הפרסיים. המבנה של הגן כמו שוכפל למבנה השטיח: החומה התחלפה במסגרת, מקור המים התחלף בציור, ובכולם התקיימה אותה סימטרייה כפולה: מתוך הנקודה המרכזית יוצאת חלוקה לארבעה חלקים סימטריים. האיסור באיסלאם לצייר דמויות, כמו ביהדות, הוביל לציורי פרחים ונוף, ואלו התיישבו מצוין בתוך הגן הארוג. עיצוב השטיחים מייצג תקופה וסגנון (שמקושר לעיר מוצא). דוגמאות השטיחים בדרך כלל לא רשומים על שם יוצר ספציפי אלא הן נוצרות בדומה ללחן עממי ע"י קהילה מקומית. מעצבי השטיחים לא נמדדים ביכולתם להמציא את הדוגמה המקורית ביותר אלא בשיחזור הדוגמאות של אלו שקדמו להם.
מיכאלי מסתכל על סנטרל פארק כמו על שטיח פרסי. את מקור המים המרכזי החליף אגם מלאכותי המשמש כמסלול ריצה, והאלמנטים השונים בפארק הניו־יורקי המפורסם - גן חיות, פסלים, מגרש בייסבול ואזור החלקה על הקרח, הפכו כולם לסמלים מאוירים בסגנון השטיח. לדבריו, "הפארק עדיין משמש כמקום מפלט מהעיר, אבל אחד השינויים המרכזיים הוא בנקודת המבט שעברה אל האדם המשתמש בו. בזכות מפת הסאבוויי של ניו־יורק, ובכלל בזכות האייקוניות של סנטרל פארק, אנחנו רגילים לראות אותו מלמעלה ולזהות אותו. אבל כעיקרון הזווית הזו, האלוהית, היא לא דבר שלרוב נחווה בפארק".
מיכאלי מוסיף ש"סנטרל פארק תוכנן לנקודת המבט האנושית. פרדריק לו אולמסטד, אחד מאדריכלי הנוף של סנטרל פארק, היה אנגלי. הגינות האנגליות, שהיו גם הן סימטריות בימי הביניים, השתנו באותן שנים לסגנון הגינון האנגלי, שנחשב פרוע יותר, והושפע מגינות סיניות מהמזרח שלא מבוססות על סימטרייה. החשיבה השתנתה, והגן נבנה עכשיו בשביל נקודת המבט של מי שגר בבית. הנוף כולו אמור להיות ממושמע לנקודת מבט אחת - פותחים את החלון ורואים את תמונת הנוף. סנטרל פארק מתוכנן באותה דרך. אולמסטד וקאלוורט ווקס, שתיכננו את הפארק, דיברו עליו כעל "גלריה של תמונות" ועל עצמם כמי שיוצרים ציור נוף בעזרת בוץ וצמחייה. אפשר לומר שהם המציאו את הסגנון הציורי (הסגנון הפיקטוריאלי) - גינות מערביות שאמורות להיות כמו ציור של נוף מערבי - טירה, גינה, אגם. הכל אמור להיראות כמו בתמונה."
מזרח ומערב
לדברי מיכאלי "כשלוקחים את הגנים הפרסיים ואת סנטרל פארק רואים את ההבדל ביניהם. כל אחד מהם מייצג טבע אחר ודרך הסתכלות אחרת. בפרויקט הזה אני מנסה לשלב ביניהם וזה הדבר הכי יפה שאמנות יכולה לתת לנו. בדרך כלל אנחנו הולכים בעולם וחושבים שהמציאות היא אחת, ושכולם חולקים את אותה נקודת מבט - כך שמה שאנחנו רואים זה הדבר. אבל כשאנחנו פוגשים אמנות, אנחנו רואים אותה דרך זווית אחרת לגמרי, זה מערער את החשיבה שיש לנו על תפיסת אמת אחת. המוטיבציה המרכזית שלי בפרויקט היא להנגיש אסתטיקה ומלאכה מזרחיים לקהל מערבי. בחרתי לעבוד עם מסורת של מלאכה מזרחית כדי לתאר חלקת אדמה במערב. לקחת סמל מערבי ולהשתמש בו כפיתיון כדי ללכוד את תשומת הלב של מי שאינו רגיל לאסתטיקה מזרחית, לגרום לו להשתהות על הדימוי, 'לטייל' בין הערבסקות ולאפשר להן להיכנס אל התודעה שלו ולקבל אותן כ'יפה'. להעלות את הערך של מה שנחשב כאמנות נחותה, וכאסתטיקה מאיימת אפילו. הפניית הזרקור אל עבודתם של בעלי מלאכה והפיכת תרבות נמוכה לתרבות גבוהה. אני מרגיש שיש צורך בזה דווקא במציאות כל כך קיצונית כמו זאת שאנו חיים בה עכשיו".
המילה האנגלית "פרדייז", גן עדן, כמו גם המילה העברית "פרדס", לקוחה מהמילה הפרסית לגן - "פרידיזייה". הגן הפרסי, ובהמשך השטיחים הפרסיים שדימו אותו, נועדו לשקף את גן העדן כפי שהוא מתואר בקוראן - ארבעה נהרות שמחלקים את הגן לארבעה חלקים שווים וסימטריים. תיאור דומה קיים גם בספר בראשית, שבו מתפצל הנהר לארבעה ראשים
סנטרל פארק: גם החלקים הפראיים תוכננו מראש
סנטרל פארק בניו־יורק, שהוקם באמצע המאה ה־19, נחשב לפארק העירוני המתוכנן הראשון בארצות־הברית. כל הפרטים שבו – שמונת האגמים, הגבעות והמבנים, החלקים המסודרים והחלקים הפראיים – הכל תוכנן לפרטי פרטים. כל מפל מים מחושב, כל עץ ממוספר, כל שביל מתפצל מגיע לסופו הידוע מראש. אדריכלי הנוף פרדריק לו אולמסטד וקאלוורט ווקס, עיצבו את סנטרל פארק כך שהמבקר ירגיש כאילו הוא נכנס לתוך ציור ענק ומתחיל לטייל בתוכו. הציור שהם מציירים הוא המשך ישיר לתנועה האמנותית האמריקאית הראשונה, של ציירי "אסכולת נהר ההדסון", תנועה שחגגה בציוריה את הנופים הפראיים של אמריקה, שתוארו על ידי האירופאיים שהגיעו אליהם כנופי גן עדן. אותו גן עדן שגם רבים מהשטיחים הפרסיים רוצים לדמות.
מה מספרים לנו השטיחים הפרסיים
שטיחי גן Gardern Carpets
הפרויקט של עידו התחיל כשעמד מול השטיח הזה מהמאה ה־17 במוזיאון המטרופוליטן (שנמצא בעצמו בסנטרל פארק בניו־יורק). שטיח גן שנארג בכורדיסטן, ומציג בצורה מאד מוחשית את הגן הפרסי שמבוסס על תיאור גן העדן. מחולק לארבעה חלקים סימטריים כפולים עם עיטורים של פרחים ועצים, דוגמאות של עשבי תיבול מסוימים, דגים וברווזים בבריכות. נראה כאילו הוא תוכנית מתאר של גינה ספציפית. משם עלה הרעיון שהמדיום של שטיחים יכול להיות מצוין לתאר את סנטרל פארק.
שטיח ספוויד
שטיחים מאיראן משושלת ספוויד, שיוצרו בין השנים 1500 ל–1750. מקובל לומר כי אלו היו השטיחים שהפכו לראשונה לתעשייה לאומית ושהחלו להיות מיוצאים למדינות אחרות. הסגנון של שטיחים אלו מושפע מאוד מאמנות המזרח הרחוק שהגיעה על ציר המסחר של דרך המשי וחילופי התרבויות שנוצרו בעקבות זאת. בשטיחים האלו לפעמים יש גם חיות דוגמת נמרים. אלו שטיחים מאד מתוחכמים עם ערבסקות משוכללות. חלק מהשטיחים האלו מכונים "שטיחי אגרטל" שממנו נובע סידור פרחים. הגן, המזוהה עם גן העדן, ממשיך את הקומפוזיציה שהופיעה בשטיחים הפרסיים של כיכרות מלבניות המחולקות לסמטאות ותעלות השקיה.
שטיח הריז
אולי המפורסמים ביותר בשטיחים הפרסיים המיוצרים בכפר הריז בצפון מערב איראן. השטיחים ידועים בצורות הגאומטריות הנועזות שבהם, ומזוהים עם מדליון גדול ודומיננטי במרכז, שפעמים רבות מסמן מזרקה או מקווה מים. הסימטרייה הכפולה קיימת גם כאן, אבל זוהי דרך מופשטת לתאר את ארבעת הגנים. לשטיחי הריז השפעה רוסית, בעקבות כיבוש האזור על ידי שבטים קווקזיים. הסגנון הזה נוצר בעיר הריז ב־1850 והם מאופיינים בצורות מופשטות וגאומטריות, אופייני מאוד לשטיחים של שבטי נוודים.
