שב תקשיב / "חיינו הם גלגל" שר פעם בועז שרעבי בשיר “חייך וחיי” של דודו ברק. אז מה חיינו עכשיו? זו השאלה שאני הכי שומע מאנשים. וככה בין לבין הלכנו השבוע עמרי ואני, שעובדים יחד על אלבום חדש שלי, לאולפנו של ארן הסאונדמן, כדי להתארגן לאיך ממקססים אותו (את האלבום) שהוא אשכרה וינטג', משמע מרים לשנים שהיו, יחד עם השנים האלה, כולל המאורעות האחרונים, כי איך אפשר בלי?
זה היה שישי בבוקר, הציפורים צייצו באזור האולפן שירי אירוויזיון וגיוס חרדים ואחרי ששתינו קפה מגורען, הציע ארן לי ולעמרי לשבת במרכז החדר באולפן.
"בואו תקשיבו למשהו. אבל תעצום עיניים תוך כדי כאילו אתה מתפלל", פנה אליי. וכך עצמתי עיניים ובאמת התפללתי. על מה? לא חסר בימים הלא־פשוטים האלה למה להתפלל.
ואו אז בעודי ישוב עצום עיניים בקעו מהרמקולים שירים תחת הכותרת אטמוס (נגזרת של המילה "אטמוספרה" שהיא בעברית אווירה), שזו תוכנת סאונד, שדרכה אתה מקבל תחושה שאתה לא שומע את השיר פרונטלית כרגיל משני הרמקולים שמולך, אלא כאילו שאתה נמצא בתוכו, ב־hole שלו, כלומר בחור השחור שלו. וזה היה מטורף, כאילו שמעתי את כל התפילות והנשימות של הזמר והשיר והעולם והארץ ביחד.
הטכנולוגיה / בסוף שנות ה־80 נכחתי באולפנים כשהגיעו אליהם המחשבים הראשונים ובעזרתם עשינו מיקסים (מיקסים זה השלב הסופי של עשיית השיר, ובו ממקמים את כל הכלים עם הזמר).
היינו אז חבורת ג'נטלמנים נפעמים, וכיוון שלא ממש ידענו איך עובדים עם המחשב החדש והתוכנה שלו עבדנו בשיטת הלימוד העצמי עם חוברת הוראות עבה, ועל כן פה ושם נמחקו לנו ערוצים חשובים בהיסח הדעת. זה היה המחיר הכבד ששילמנו עבור השימוש בטכנולוגיה החדשה ההיא, שעה שפחות ופחות השתמשנו בידיים כפי שעשינו עד אז.
הגל הטכנולוגי הזה, שהציף אותנו באותם ימים באולפן, הפך אותנו לשאננים ומבסוטים על עצמנו. נהיינו אז אוכלי ביסקוויטים ושווארמות אבל מצד שני מרוב שנתקלנו בקדמה חשנו "חשובים" כאילו נחתנו לפתע על הירח. המיקסים נהיו משוכללים אבל איבדו משהו מה"יומניטי", כלומר מהאנושיות שלהם.
מילא באולפן. אבל האם זה מזכיר לכם משהו? כלומר אובדן היומניטי במקומות אחרים הרי גורל, שבהם ויתור על החושים האנושיים, על האותות והסימנים, לעומת הטכנולוגיה הדיגיטלית יכול להפוך את הגלגל והגורל על פיהם?
בית / בכל מקרה, יצאתי נפעם מהאטמוס האווירתי אחרי ההאזנה, והשאלה הבאה הייתה איך הקהל ישמע את זה? הרי הם לא יבואו אחד־אחד לביקור באולפן. גם כי אין להם זמן וראש לזה, וגם כי הם עסוקים מהבוקר עד הלילה בשאלה "מה יהיה ולאן כל זה הולך" בימים שקשה בהם להישען אחורנית, כי לכל כך הרבה אנשים אין בית לא פנימי ולא חיצוני. כלומר חלק סובלים לצערנו ומנסים לשרוד במנהרות חמאס. חלק זועקים בכיכר וברחבי האו"ם כדי להזכיר לכל מי שלא מקשיב את החלק הראשון, חלק עומדים על הצורך שלהם לא להתגייס, לעומת אלה שמגויסים במאה אחוז ונלחמים על חרבנו. חלק מפננים באולפני השיח בטלוויזיה, חלק בפוליטיקה העירונית (בחיפה למשל עסקו בשאלת פינוי החזירים שאוכלים את פחי העיר) ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, חלק מאזרחינו הנאמנים והמסורים חיים כבר חמישה חודשים כפליטים מפונים מבתיהם בדרום ובצפון. אין כמובן מה להקיש מאלה לאלה אבל ברור שזה חלק מהאטמוס שבו אנחנו נמצאים כרגע.
הנה משפט שמסכם לא פעם באטמוס (אטמוספרה) את ההתנהגות האנושית: בהתחלה אתה נורא רוצה, אחר כך אתה מרצה, ובסוף כבר לא מתמצא. ואגב, לגבי איך הקהל ישמע את המוזיקה בפרויקט האטמוס, הבנתי שמייצרים כבר באוזניות הקטנות של אפל פטנט שיאפשר להאזין.
טריוויה על פרס / נושא פרס ישראל ואי־חלוקתו ביום העצמאות הזה מהדהד בימים אלה. לא הייתי מעלה את הנושא האישי שלי אלמלא לפני זמן מה נתקלתי בשאלת טריוויה במונית הכסף: מי ויתר על פרס ישראל? לרגע היססתי. אחר כך השבתי (לעצמי) שעד כמה שידוע לי בן־גוריון ויתר על הפרס בטענה ש"זה לא מגיע לו", או פרופסור ישעיהו ליבוביץ ואולי עוד מישהו. אבל בטריוויה התכוונו (הפתעה) אליי, עבדכם הנאמן, שוויתרתי על קבלת הפרס המכובד הזה לפני שנה בדיוק, בין השאר בגלל מה שהתרחש בעם באותם ימים. איך אקח פרס ברגע נורא כזה בעם? אמרתי אז לחבריי שרובם לא הבינו מה אני רוצה, מלבד שתי נשים אמיצות שעמדו לצידי בעת הקשה ההיא של ההחלטה הלא־פשוטה. שהרי את פרס ישראל מקבלים רק פעם בחיים. משמע אם דחית אותו אז הלך עליך. ולכן, אגב, גם זו סיבה לתת למי שמגיע לו השנה ובעיקר כי הארץ זקוקה להכרה ביוצריה, מדעניה, פורצי דרכיה. בכל מקרה, כשאני מציץ אל שולחני ויש רִיק במקום שבו היה צריך להיות הפרס המכובד הזה, אני לא בוכה, כי תמיד חושב שאדם צריך להשתדל לבוא לחיים האלה כשהוא שלם עם עצמו.
באמצע / הזמן חולף. אתם מבינים? זה אומר שאנחנו כבר באמצע. אמצע של מה? לא בטוח שמישהו באמת יודע. הרשו לי לפרט מה שברור לעין. באמצע המלחמה, באמצע ההופעות המלאות, באמצע “מאסטר שף” עם משורר העגבניות הנפלא שהוריד 30 קילוס, באמצע שחרור ההוריקן האירוויזיוני, או באמצע הזכייה של עופרה עופר אורן בפרס ספיר הבכיר על ספרה "מה קרה להגר באילת". אנחנו גם באמצע הבדיקה מי אנחנו כאזרחים לעומת החברות והאחווה שהתגלתה בינינו בשדות הקרב שלנו. אנחנו בתחילת אמצע האטמוס של תיבת פנדורה הנפתחת לאט, ונראים כאילו יושבים באמצע חדר ההמתנה של רופא השיניים ומחכים לטיפול של השן האמצעית. אגב, באמצע האוסקר נחתו עלינו בהשמצות חלק מהסלבריטיס האנטי־ישראלים וכשזכה הסרט "אופנהיימר" בתור הסרט הכי טוב השנה, נזכרתי שהתחלתי לראות אותו פעם, אבל עזבתי באמצע.
הכנה לחירות פסח / באותו שישי לפני שבוע, אחרי האזנה למה שיוצא תחת יד האטמוס, קמתי ממקומי באולפן, פיניתי את הכיסא לארן הסאונדמן האחראי (פינוי כיסא זה תהליך שצריך ללמוד אותו פה בארץ) ואמרתי לו שמע, הבנתי, ועכשיו תכלס בוא נתגייס לעבוד על שירי האלבום, ונמקסס אותם בשיטת האטמוס החדש.
אחר כך נסעתי הביתה. זה היה כאמור בשישי, ולרגע חשתי שהעולם המוזר שבו אנו חיים כרגע מלא באטמוספרה מוזרה. התנועה התנהלה מצד אחד, והאנשים אפילו פינקו את עצמם בפרחים וקוגלים לשבת כאילו שאפו להתרחק ולהתחמק מהכובד האטמוספרי שבו אנו שרויים כל השבוע. אבל מצד שני משהו נותר מלא שאלות לא פתורות עד הסוף באוויר.
למשל אחר כך, כשדיברתי בטלפון עם מישהי מהמשפחה שלנו, נהיה שיח אטמוס שעסק בשאלה מתי חל סדר פסח, ואצל מי נעשה אותו השנה?
"אולי נוותר על הסדר עד ש־?" הירהרתי בפניה בקול רם. כי לא יכולתי לדמיין איך נחגוג אותו בלעדי 134 החטופים אם לא ישוחררו עד אז, כשכל הרעיון בפסח הרי הוא בעצם רעיון החירות.
"לא, לא", אמרה בת משפחתנו. "לא נוותר עליהם, אבל גם לא על הסדר. כי לא מוותרים כל כך מהר על הדברים החשובים".
