רקמה אנושית מהסוג הזה עמק המעיינות לא ראה מימיו. מתחם אוהלי הגלמפינג שלו נסגר לקהל הרחב למשך יממה לטובת 12 אורחות שלא הכירו זו את זו, אבל חבלי העצב כרכו אותן למקשה אחת. הן אלמנות טריות, מעכשיו (שעדיין לא מסוגלות לבטא את הסטטוס החדש שלהן ומעדיפות להיקרא "נשים צעירות שאיבדו את בעליהן"), אמהות לפעוטות שעתידים לגדול עם אבא בתמונות. איך מסבירים לבן שנה שאבא לא יחזור? איך יוצרים את ה"אין"? עד לדפיקה בדלת לא היה להן מושג – ורגע אחרי הדפיקה בדלת זה התפקיד שלהן וזה באחריותן. גם זה.
הרעיון למפגש הייחודי נבט אצל חלי יעקבס ואורית אבנרי, שלקחו את "אין חכם כבעל ניסיון" למקום הכי כואב. כל אחת מהן הייתה תינוקת שעוד לא מלאה לה שנה כשאביה נפל במלחמת יום כיפור. כבר 50 שנה הן נושאות את תיק היתמות על הגב – והוא כבד. במשך חמישה עשורים למדו להנכיח בחייהן את האבא שמעולם לא היה להן, וב־7 באוקטובר הכל התפרץ.
"בשבת השחורה, כשארבעת בניי ירדו לעוטף, חלק בסדיר וחלק במילואים, עפתי 50 שנה אחורה", מספרת אבנרי (51), ד"ר למקרא. "היו לי מעין פלאשבקים וכביכול ראיתי את אבא שלי, אשר ירון הי"ד, בן 24, יוצא למלחמה. הייתי בת עשרה חודשים כשהוא נהרג ברמת הגולן. מאז שאני זוכרת את עצמי עסקתי ביתמות, זה בא והלך, בגלים, וזה היה מסע של זהות.
"כל הזמן שאלתי את עצמי מי אני ולמי אני דומה ואיך היו נראים החיים שלי אם אבא היה חוזר מהמלחמה בריא ושלם. אני משערת שגם ילדים שגדלים עם שני הורים נוברים בשאלות כאלה, אבל אצלי זה היה בעוצמה ממש גבוהה למרות שהחיים שלי התגלגלו בכלל לא רע", היא מחייכת. "אמא שלי התחתנה בשנית עם איש מקסים ויש לי עוד אחות ושלושה אחים. אבא שלי היה מאוד נוכח במשפחה החדשה שאמא הקימה ושמרנו על קשר עם הוריו. בזכות זה הנוכחות שלו בחיי הייתה מאוד משמעותית".
אבנרי (נשואה פלוס 5 פלוס נכד) היא חוקרת ומרצה במרכז האקדמי שלם ובמכון הרטמן, ומנהלת את תוכנית "ראשית" המיועדת למורים לתנ"ך בחטיבה העליונה בבתי ספר ממלכתיים. "אבא שלי נהרג בי"א בתשרי, יום אחרי יום כיפור, ואני מציינת את הפרט הזה מפני שבניגוד להרבה יתומים אחרים זכיתי לעשות קלוז'ר של 50 שנה. השנה, בי"א בתשרי, הספקנו לעלות לקברו וערכנו אירוע משפחתי רחב שבו שוחחנו על השכול ועל החיים בתוכו. הייתי מאוד במתח לקראת התאריך של 50 שנה ליום כיפור. כאשר ציינתי את יום הולדתי ה־50 ידעתי שזו לא הספירה המשמעותית שלי, מפני שעכשיו אני מתחילה לספור לקראת 50 שנה למלחמה".
אחרי העלייה לקבר אביה בהר הרצל הרגישה הקלה מסוימת. "אמרתי לעצמי 'די, 50 שנה סחבת את הדבר הזה, עכשיו את יכולה לשחרר' – וכעבור שבוע קיבלתי את זה לפנים. הדמיון ליום כיפור בלתי נתפס – בשבת, ההפתעה, חוסר הביטחון בצבא ובמודיעין ובממשלה – אבל הפעם זה בא בעוצמות הרבה יותר גבוהות. הרגשתי שאני חוזרת לאירוע שלא הייתי בו. הפצע נפתח.
"באותה שבת שחורה נהרג סטודנט שלי שמאוד אהבתי, קצין בסיירת מטכ"ל, אבא לשתי בנות קטנות. בלוויה שלו הרגשתי שאני עומדת בשלוש פוזיציות שונות: גם כמרצה שלו, גם כאמא ששלחה את בניה לחזית וגם כתינוקת בת עשרה חודשים שאביה נהרג. בשבעה סיפרתי לאלמנתו שאני יתומה מיום כיפור והיא אמרה 'אני חושבת שארצה לשמור איתך על קשר, אולי זה יעזור לי עם הבנות'. שם התחילה לחלחל לתוכי ההבנה שבמלחמה הזאת יש לי תפקיד".
כל הזמן חור בלב
אחרי שבועות ספורים מול הרשימה המתארכת של אלמנות ויתומים, אבנרי צילצלה לחברה שלה, אף היא יתומה ממלחמת יום כיפור, ושאלה: "'בשביל מה אנחנו יתומות כבר 50 שנה? בשביל הפרספקטיבה. אנחנו עברנו את זה, אנחנו יודעות מה זה לגדול ולהתבגר ולהתחתן וללדת ואפילו להפוך לסבתות – בלי אבא. בואי נעשה משהו למען אלה שעוד לא יודעים מה מחכה להם ומה יעזור להם להתמודד'. חלי, החברה שלי, היא מנוע של עשייה ועל המקום זה התחיל להתגלגל".
חלי יעקבס (52, אם ל־4 פלוס נכדה, שחיה עם בת הזוג שלה ושלושת ילדיה) הייתה בת שנה וארבעה חודשים כשאביה, צבי (בונדי) יעקבס ז"ל (26), בן קיבוץ בארות יצחק, נהרג בסיני.
"היתמות השפיעה עליי כל חיי, גם כשלא היה לי אומץ לומר את זה לעצמי ובטח שלא לסובבים אותי", היא מספרת. "הירידה מהמסלול היא המסלול שלי. ילד שאבא שלו מת מסתובב כל הזמן עם חור בלב, אבל לא הייתי מספיק בשלה כדי לעסוק ביתמות – החיים, ילדים, פרנסה. בגיל 40, כשרציתי לצלול ליתמות, כולם כבר היו במקום אחר. הבנתי שיתומים כמוני, שעקב גילם הצעיר כל כך לא חווים את השכול בזמן אמת יחד עם המשפחה והסביבה, נמצאים בחוסר סנכרון עם האבל".
יעקבס ואבנרי הן חברות ותיקות ("מזמן שכחנו איפה ומתי הכרנו") וכל מפגש שלהן נחלק לשניים. "אנחנו תמיד פותחות בקיטורים על מלחמת יום כיפור, ורק אחרי זה עוברות לכל הדברים האחרים", מספרת יעקבס. "אבא שלי נהרג באסרו חג שמחת תורה. למחרת השבת השחורה היינו אמורים לעלות לקברו, לציון 50 שנה. במקום לנסוע להר הרצל הסעתי את הבן שלי, שנקרא בצו 8, לבסיס בדרום, ובלילה, בדרך חזרה, הבנתי שאני עושה משהו מטורף שמנוגד לחוקי הטבע. איך אני, שאיבדתי את אבא שלי במלחמה, לוקחת את הבן שלי לקרב 50 שנה אחרי יום כיפור? בסופו של דבר לא עשינו טקס לאבי וכנראה גם לא נעשה.
"כשאורית הציעה לי 'לעשות משהו' זה התחבר לי מיד עם העבודה שלי, כמנכ"לית התיירות של קיבוץ ניר דוד. אצלנו מאמינים בתיירות אימפקט, שהיא הרבה מעבר לאיפה נלון ומה נאכל. בעיניי, הטבע יכול לרפא ולנחם ולחולל שינויים. אני אוהבת את החיבור בין העוצמות האדירות של הטבע – שתמיד יהיה כאן, לא משנה מה יקרה – לבין העוצמות והחולשות של בני האדם".
6 צפייה בגלריה
סטביסקי־פליישמן עם ינון ז"ל ובנם זיו. "אני מראה לו תמונות והוא אומר 'אבא'" | צילום: מתוך האלבום המשפחתי
כל זה הוביל להקמת המיזם "מחוזקים לעולם", בהשראת שירו של אברהם טל, לקיום מפגשים וסדנאות בטבע של יתומי מלחמה ותיקים ושל משפחות שכולות מהמלחמה הנוכחית. אבנרי גייסה למשימה עוד חמישה יתומים מיום כיפור – אורית בן הרוש, שחר מרנין־דיסטלפלד, איילת טוויג, שי תורן וראובן וידר – שפתחו צוהר לעולמם של יתומים צעירים שהפכו לאנשים. צוות תיירות ניר דוד לקח על עצמו את המשימה האנושית והתפעולית וגם את עלויות הפיילוט – והמיזם יצא לדרך.
המפגש הראשון נערך לפני חודש. 12 אלמנות צעירות ("חשוב לנו לשמור על קבוצה קטנה ואינטימית") שחלקן הגיעו עם מלווה (אמא, חברה) ועם הילדים ("השמרטפיות שלנו לקחו אותם ל'גן גורו', היתומה הצעירה ביותר הייתה בת שלושה שבועות"), ואילו אחרות העדיפו להשאיר את הילדים בבית ופירגנו לעצמן 30 שעות של לבד – מול שבעה אנשים שמגדירים את עצמם כ"יתומים עם ותק".
"שתינו הרגשנו שהיתמות שלנו מקבלת משמעות חדשה", אומרת יעקבס. "סוף־סוף היא לא רק מזוודה כבדה שעלינו לשאת אותה, אלא משהו שאפשר לעשות איתו משהו טוב. במפגש השתתפו נשים שהתאלמנו פחות או יותר בגיל שבו האמהות שלנו התאלמנו, והילדים שלהן פחות או יותר בגיל שבו היינו כשהתייתמנו. אנחנו לא נשות מקצוע ולא מטפלות, וגם לא קרובות משפחה שנושאות את האבל הספציפי שלהן, אבל יש לנו ותק, ניסיון ולב. יש לנו יכולת ליצור איתן קרבה בלתי אמצעית שאין לאף אחד אחר. נכון, גדלנו, הפכנו לסבתות, אבל בכל אחת מאיתנו נשאר משהו מהילדה שלא ישבה שבעה על אביה בזמן אמת".
"הרגשתי שסוף־סוף אני מקבלת את היכולת לבחור בתוך משהו שנכפה עליי", מוסיפה אבנרי. "הרי לא בחרתי להיות יתומה, הייתי נותנת כל הון כדי לבחור שזה יהיה אחרת. ופתאום נפלה לידיי הזכות לעשות משהו מועיל עם הנתון שאני נושאת. נתנו לאמהות הצעירות אופק ואפשרות לדמיין עתיד לילדיהן, אבל גם שוחחנו את הכאב. היה ברור שגם תינוקות חווים משהו משמעותי שייצרב בחייהם והאמהות יצטרכו ללוות את זה כל העת. לדעתי, העובדה שדיברנו מנקודת המבט של הילדים הקלה על האמהות הנהדרות שהגיעו למפגש. הן לא רצו לדבר על עצמן, אלא על הילדים שלהן. בתוך הלו"ז העמוס – יוגה ועיסוי תינוקות וסדנאות יצירה ואפייה – נרקמו שיחות מלב אל לב".
"אני מרגישה שאבא שלי מבסוט עליי ומבסוט מזה שאני עושה משהו רציני עם היתמות", מחייכת יעקבס. "נוצרה קבוצה של חברות וחברים שמבינים שהחיים הם לא התסריט שתיכננו לעצמנו, אבל גם בסיפור שהחיים בחרו בשבילנו עדיין קיים מרחב אדיר של בחירה. כשאחת האלמנות אמרה 'תבטיחי לי שנצא נורמליות ושהילדים שלנו יהיו נורמלים', חייכתי. אין לי מושג מה זה נורמלי, אני רק יודעות שאין ברירה, שבסוף הם ייצאו מחוזקים לעולם ושלאמהות שלהם יש הרבה עבודה ואחריות על זה.
"במקביל, קרה לי משהו שהפתיע אותי. השיחות הכנות עם האלמנות הצעירות גרמו לי לראות את אמא שלי, שבגיל 24 הפכה לאלמנה פלוס שניים, ונראה לי שהבנתי אותה מחדש. חשבתי לעצמי: מה עשתה בחורה בת 24, בלי גוגל, בלי קבוצות ווטסאפ, אבודה בעולם, בלי מישהו שאמר לה מה עושים עם ילד בן ארבע וילדה בת קצת יותר משנה, שלפני דקה התייתמו".
גם אבנרי חשה בכך והיא מוסיפה: "אחת האלמנות סיפרה שכרגע הילד שלה מסרב לדבר על אבא שלא יחזור, ושאלה מה עליה לעשות כשהוא יגדל וירצה לפתוח את מה שהיא כבר סגרה. אמרתי לה שהיא תהיה חייבת להיות זמינה לילד בכל עת שיבחר. לשכול שלי לא הייתה תיבת תהודה מפני שכשהגענו לבשלות ולמודעות האנשים שסביבנו כבר היו בשלבי אבל אחרים. הייתי מאוד בודדה עם הדבר הזה. המלאות של החיים לא השכיחה ממני לרגע את הסדקים שנוצרו מחסרונו המתמיד של האב".
עוגן וגם מנוף
"במעגל הסיכום הסתכלתי על שתיכן בהערצה בגלל האומץ. זה לא פשוט לפתוח דברים אחרי 50 שנה", מחמיאה להן נעה סטביסקי־פליישמן (30) מירושלים, מורה לתנ"ך והיסטוריה בתיכון פלך הדתי, אלמנתו של ינון פליישמן ז"ל (31), שריונר שגויס ב־7 באוקטובר ונהרג ב־29 באוקטובר, בהתהפכות טנק בפעילות מבצעית בצפון. בנם, זיו, היה אז בן עשרה חודשים. היום הוא בן שנה וחודשיים.
"עד למפגש לא באמת נתתי מקום לזיו, הייתי עסוקה בעצמי", היא מודה, "ורק שם הבנתי שהוא יהיה יתום עד 120 ולכן אני חייבת להעניק לו את הכלים להתמודד. עכשיו אני מראה לו תמונות והוא אומר 'אבא'. ינון נהרג לפני שהספיק לשמוע את זיו מדבר. בגיל חמש זיו יציג לי שאלות אחרות וגם בגיל 20 יצוץ משהו אחר, שלא קשור למקום שבו אהיה. גם אם אהיה במקום יותר שמח וזה לא יהיה לי נוח, זיו יביא דברים כואבים ואני אצטרך להיות שם".
כבר בשיחת הפתיחה של המפגש הרגישה פליישמן שהוא עתיד לשנות את חייה. "חזרתי לעבודה מהר מפני שהיא עשתה לי טוב. יום אחרי השלושים כבר הייתי בכיתה, והמפגש בגלמפינג חייב אותי לצלול לתוך האבל שלי ולהתרכז רק בו, משהו שלא תיכננתי מראש. לא הפסקתי לבכות, אבל בפעם הראשונה ראיתי שיש אופק, שיש חיים. מהרגע שחזרתי הביתה אני מספרת לזיו כמה שאבא שלו אהב את שנינו, שבהודעות האחרונות ששלח הוא כתב עלינו, כמה שאבא שלו אהב אנשים וכמה שהיה סקרן, כמוהו".
המילה האחרונה גורמת לה לנשוך את הלשון. "הכתפיים של תינוק בן שנה וחודשיים לא מסוגלות לשאת את העצב הזה ולכן אני נזהרת. זיו תמיד יהיה הבן של ינון, אבל אני רוצה שהוא יהיה זיו. אחד הדברים שלמדתי במפגש הוא שיתומים נוטים לעשות אידיאליזציה של האב ודווקא בגלל זה חשוב לי ליצור לזיו תמונה של אבא עם רבדים שונים. זה מה שיהפוך את דמותו ליותר אנושית.
"ברור שאבא שלו עשה גם דברים שלא הסכמתי איתם, ולא היה רק גיבור מלחמה. הוא היה איש מתוק, איש רוח, מורה להיסטוריה שעמד להתחיל את הדוקטורט, הוא הקים בתקוע תלמוד תורה לילדים ואהב את החיים. הוא פחד מאוד לצאת למלחמה, אבל ידע שזאת מלחמת אין ברירה, מלחמת מצווה".
עכשיו היא עדיין מעבדת את מה ששמעה והפנימה במפגש. "אני רואה את המוות והחיים בערבוב, ובזכות זיו אין לי אופציה לשקוע. בשש בבוקר הוא מעיר אותי, הוא יונק. בהתחלה הרגשתי שאני חיה בשני אפיקים מקבילים – השכול והכאב מול החיים שלנו כאלמנה ויתום – ובשיחות עם היתומים הוותיקים הרגשתי שלצד הכאב, שאין מילים להכיל אותו, יש גם חיים. וצריך לחבר ביניהם. זו השליחות שלי. ינון לא יראה את זיו שלנו מדבר ועומד והולך, אבל זה לא ימנע ממני מלשמוח כשהוא מתחיל לעשות את זה וברור לי שגם ינון, בדרכו, יהיה שותף לשמחה".
כליל אלטון (30) היא אלמנתו של דרור אלטון ז"ל, לוחם ימ"מ, סגן מפקד צוות, ואמו של ארז שהתייתם בגיל חצי שנה. "דרור נהרג ב־7 באוקטובר בצומת שער הנגב. בשבע בבוקר הוא יצא מהבית וב־12 וחצי כבר באו להודיע לי. בשעות הספורות האלה הוא והצוות שלו הספיקו לחסל הרבה מחבלים והוא ניטרל מטען גדול. תשעה לוחמי ימ"מ נהרגו בבוקר השחור הזה".
הדמעות שזולגות מאליהן מביכות את אלטון, בעלת תואר ראשון במנהל עסקים ומדיניות ציבורית בבן־גוריון ותואר שני במשפטים ללא משפטנים במכללת רמת־גן, שעד ללידה עבדה בעיריית כפר־קאסם כעוזרת מנכ"ל לפיתוח ארגוני ("החזון היה להכניס כוח אדם צעיר ואיכותי לרשויות מקומיות בפריפריה", היא אומרת).
כליל ודרור הכירו כשהיו בני 12, בבית הספר במשגב. היא הגיעה מאמירים והוא מצורית. "ישבנו בכיתה אחד ליד השנייה ואחרי שנה הפכנו לזוג. החיים תמיד הובילו אותנו במסלולים מקבילים. עמדנו ביחד על רחבת המסדרים של סוף קורס קצינים, שירתנו זה לצד זו בגבול הצפון ועוד.
"בחמש השנים האחרונות החיים עם דרור כלוחם ימ"מ הפכו אותי לעצמאית וחזקה. בכל רגע יכלו להקפיץ אותו, אז למדתי להיעזר בסבים והסבתות וגם להסתדר לבד. למרות שדרור עבד לילות כימים היה לו חיבור מהמם עם ארז, שנראה כמו כפיל קטן שלו. כשלא הצלחתי להבין למה ארז בוכה דרור לקח אותו לידיים והרגיש מה מפריע לו".
חודשיים אחרי השבת הארורה היא טסה עם ארז לחברה שגרה באריזונה, כשליחה של הסוכנות היהודית. "הרגשתי שאנחנו צריכים זמן זוגי, להיות משפחה של שניים. ארז נהנה מאוד עם בעלה של החברה ואחרי חודש נפרד בדמעות מהדמות הגברית שהייתה לו שם. כשחזרנו ארצה המשכתי לתהות מה אני יכולה לעשות כדי שארז לא יחווה פעם נוספת דמות גברית שנעלמת. היתומים הוותיקים שפגשתי בניר דוד אמרו לי 'אל תדאגי, אף דמות גברית מעולם לא נכנסה למשבצת של אבא מפני שזה בור שאי־אפשר למלא'. מצד אחד זה העציב אותי ומצד שני היה בזה משהו מנחם. אבא לא יכול להיעלם פעמיים".
לניר דוד היא באה לבד. "ארז, תכף בן שנה, מוקף בבני משפחה ובחברים שאוהבים אותו ודווקא מפני שהוא ילד כל כך שמח רציתי להבין מה עובר לו בראש, מה יעבור בראשו בעתיד ואיפה אני עלולה לפספס ולטעות. וזה בדיוק מה שקיבלתי שם. גם לפני הפגישה עם אלמנות אחרות ידעתי שיתמות זה כואב, אבל שם קיבלתי עזרה בלדמיין איך זה יכול להיות, איזה קשיים עלולים להתלוות לגידול שלו. כאמא שלא בחרה להיות חד־הורית, היום אני רואה את התרחישים ויכולה להתכונן אליהם.
"אחד היתומים הוותיקים סיפר שהוא מאוד דומה לאבא שלו, וזה העיר בי פחדים. חבריו הטובים של דרור קופצים אלינו כדי לחבק את ארז, שהוא מה שנשאר להם מדרור, והדמיון ביניהם כל כך בולט. אני מבינה שאצטרך לגדל אותו כילד שהוא לא אבא שלו, שיהיה מי שהוא, ובמקביל ליצור לו מערכת יחסים עם האבא שהוא לא זוכר".
חלי יעקבס מהנהנת. "האבא נהרג במלחמה ועם הזמן, כשהתהילה והזוהר חולפים, נשארים אמא וילד שצריכים להתמודד. לילד, עד סוף חייו, תהיה מערכת יחסים עם האבא המת, וזו מערכת יחסים שצריך לתחזק אותה, גם את ההערצה כלפיו וגם את הכעס על זה שהוא כל כך חסר".
לאחרונה הדפיסה אלטון בדפוס בארי אלבום לבנה. "ספר תמונות של אבא וארז עושים כל מיני דברים ביחד, מתוך הבנה שזה יהיה עבורו כלי מוחשי. ספר כזה צריך להימצא במדף הספרים בחדרו. כשארז בועט בכדור אני נשברת, אבא שלו כל כך אהב כדורגל. ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי שזכותו של ארז לאהוב כדורגל גם בלי קשר לאבא שלו. הלוואי שאזהה בו גם דברים שהוא ירש ממני".
"ברור שתזהי", מבטיחה לה אבנרי, שבמהלך המפגש נשאלה שוב ושוב מה היא זוכרת מאביה. "הייתי בת עשרה חודשים, אני לא זוכרת אותו", היא אומרת, "אבל אבא שלי נמצא לי בתוך הגוף. אני מרגישה אותו ומנהלת איתו שיחות, וברור שהרגשתי אותו נוכח בחתונה שלי ובחתונות של הילדים שלי. עם השנים שמחתי לגלות אותו בי או בילדיי, נכדיו. לדוגמה, אבא שלי היה במחזור הראשון שהקים את ישיבת הר עציון. מאוד יכול להיות שהאהבה שלי ללימוד התורה ותחושת הביתיות שלי בבית המדרש מגיעות ממנו. הגעגוע, היתמות וההיעדר הם, לעיתים, עוגן שמושך למטה, אבל הרבה פעמים הם דווקא מנוע שדוחף אותי להתנפל על החיים ולהספיק כמה שיותר, גם בשבילי וגם בשבילו".
יעקבס מתארת סיטואציה עצובה ומצחיקה כאחת. "יצאתי פעם עם בת הזוג שלי מבית המשפט ורצינו לעדכן את אבא שלה בתוצאות הדיון. היא לקחה את הטלפון שלי, חיפשה באנשי הקשר 'אבא' ואז שאלה 'מה, אין לך אבא בטלפון?' עניתי לה 'אין לי אבא בכלל' וצחקנו. זו דוגמה לרגע שבו שוב הרגשתי את הצורך הפשוט באבא, נוכח ונגיש, כזה שאפשר להתקשר אליו. בשיחה עם האלמנות הטריות דיברנו הרבה על כמה חשוב שהילדים לא יחפשו את האבא החייל, הגיבור, המושלם. קשה נורא להסתובב בחיים האלה בלי אבא. גם היעדרות היא סוג של נוכחות עוצמתית מאוד".
כל עוד "הותר לפרסום"
הדר אלעד־בן הרוש (32) עורכת דין במשרד המשפטים, ובעלה דניאל בן הרוש ז"ל (31, מאמן שיקומי, מדריך נוער וקהילה וסטודנט לפיזיותרפיה) נכנסו רק בחודש מאי לביתם ביישוב אלון, ליד כפר אדומים, יחד עם בנם יובל, היום בן שנתיים וחצי. דניאל, שלחם בצוות פת"ן של גדוד 6551, נהרג ב־18 בדצמבר, בקרב בצפון רצועת עזה. כבר בשבעה היא קיבלה פניות להצטרף לקבוצות תמיכה של אלמנות ולכולן היא סירבה. "הכוונות היו טובות", היא מנמקת, "אבל הרגשתי שזה לא מתאים לי, שאני צריכה רגע לחזור לחיים שלי".
גם לראיון הזה קדמו היסוסים והתלבטויות. "אולי זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, אבל יש כרגע אווירת פורנו של האבל, ומאז שדניאל נהרג אני עסוקה באיך לדייק אותו ולהעביר את מי שהוא היה בדרך הכי נכונה ומזוקקת. הרי כל בחירה לומר עליו משהו היא גם בחירה להשמיט משהו אחר. בשיחת הפתיחה של 'מחוזקים לעולם', כשנשאלתי מה הציפיות שלי, עניתי 'לא באתי לפגוש עוד אלמנות, באתי לראות שאתם, היתומים הוותיקים, יצאתם נורמלים ושיש תקווה'. במהלך המפגשים הרגשתי שאני עוברת מעין חוויה קוסמית. אנחנו היינו בנעליים של האמהות של חלי ואורית, היתומות הוותיקות, ובו־זמנית הסתכלנו עליהן כאילו הן הילדים שלנו בעוד 50 שנה".
לדבריה, "מיד אחרי שדניאל נהרג בקרב החלטתי שזה לא יהיה מה שיגדיר את החיים של יובל ושהוא לא יחיה בצל האירוע הזה. בניר דוד הבנתי שאין לי בעלות על השכול ועל היתמות של יובל, וגם אם היא לא תגדיר אותו היא בהכרח תעצב אותו. לי, אמו, יש שני תפקידים חשובים. גם לתווך לו את האדם המדהים שאבא שלו היה וגם להוות מודל להתמודדות רגשית.
"מה סיפרתי ליובל? את האמת. היה לי חשוב שהוא ישמע את זה ממני ושהדברים ייאמרו כמו שהם, לא 'אבא בשמיים', אלא מילים פשוטות וקונקרטיות. אמרתי לו: 'אבא הלך לצבא וקיבל פצע מאוד גדול וזה גרם לגוף שלו להפסיק לעבוד והוא מת'. האתגר הגדול הוא להנכיח את דניאל, לדבר עליו לא רק ממקום עצוב ומתגעגע, אלא ממקום של חיים וצחוק. הרי לא מדובר באירוע שנגמר, זה אירוע מתמשך".
הכל עלייך. זה מפחיד.
בן הרוש מהנהנת. "כשהבנתי כמה כוח וכמה אחריות יש ויהיו לי בחייו של יובל הרגשתי מוצפת, אבל באותה הנשימה גם ראיתי מול עיניי יתומים ותיקים שכל אחד מהם הוא אדם שונה שמתמודד עם זה בדרך שונה. אין 'נכון ולא נכון', מה שנכון לי לא בהכרח מתאים לאחר, השכול לא מגיע עם דף הוראות, ולמרבה האירוניה יש בזה גם משהו משחרר - זה מקטין את הסיכויים שלי לפקשש.
"אחרי השבעה, כשחזרנו הביתה ויובל חזר לגן, אמרתי לגננות 'חשוב לי שתהיו קשובות אליו, אבל הוא ילד ככל הילדים. אל תוותרו לו בגלל הסטטוס החדש שלו'. גם כוונות טובות מדי עלולות להזיק. אני משתדלת מאוד להיות קשובה ליובל, גם למה שהוא לא אומר. להתאים את קצב פעימות הלב שלי לשלו עד שנהיה מסונכרנים. והעיקר – להקשיב לאינטואיציה שלי כאמא שלו. זו גם הסיבה שבחרתי להתראיין. המפגש בניר דוד היה לי כל כך משמעותי עד שהרגשתי שגם אם תהיה רק עוד אישה אחת שתוכל להיתרם מזה – זה המקום שלי לספר".
כליל אלטון, אמו של ארז, מרשה לעצמה לחייך, "יש לי סיפור מצחיק", ותוך כדי דיבור החיוך שלה הופך לצחוק מתגלגל. "כבר בשבעה שאלו אותי אם סיפרתי לארז ועניתי 'לא, עוד לא, הוא רק בן חצי שנה', וכשהשאלה הזאת חזרה שוב ושוב הבנתי שאני צריכה לספר לו למרות שהוא עוד לא מדבר. באיזשהו רגע רגוע של שנינו, שכבתי לידו ואמרתי לו 'אבא הלך לעבודה, אבא לא יחזור'. היה שקט. אז חזרתי, 'אבא הלך לעבודה ולא יחזור והוא אוהב אותנו'. עוד שנייה של שקט ופתאום ארז הפליץ. כמה צחקתי. אמרתי לעצמי 'אני את שלי עשיתי'.
"כשסיפרתי את זה למדריכת ההתפתחות היא אמרה לי שזה סימן שארז הבין. לדבריה, תינוקות מעבדים את הרגשות שלהם דרך הבטן. זה לא סתם שארז הפליץ, הוא הבין ושיחרר".
שתי הנשים שעומדות מאחורי המיזם שועטות קדימה, במקביל לקריירה ולחיי המשפחה שהן מנהלות. עבודת קודש שמתבצעת בהתנדבות מלאה. המפגש השני, שיתקיים בתחילת אפריל, כמעט מלא וכבר ממומן מתרומות. בשותפות עם עמותת "לב אחד" הן מגייסות כסף למפגשים הבאים.
"כששואלים אותי עד מתי, אני אומרת 'כל זמן שנתעורר עם 'הותר לפרסום' אנחנו נהיה שם'", אומרת יעקבס, "למרבה הצער ניאלץ להמשיך לפעול. במקביל נמשיך ללוות את 12 האלמנות מהמפגש הראשון. בעוד עשר שנים הן ישלחו לי הזמנות לבת/בר־מצוות של ילדיהן. וניפגש כשילדיהן יקבלו צו גיוס וכשהן ילוו אותם לחופה. למרות שמשרד הביטחון מגדיר את היתומים עד גיל 18, יתמות זה לכל החיים, אין לה תאריך תפוגה".
לתרומות: bit.ly/strong-forever
