בשני בבוקר אני מקפיץ את הילדה לבית הספר. מחלץ אותה מהמכונית, מעמיס עליה את תיק הגב שמשקלו האט את הנסיעה שלנו, נותן לה נשיקה קצרה ולא מפדחת ומתכוון לחזור למכונית ולהתחיל במדרון הארוך שהיום הזה עומד להיות – אבל אז אני שם לב למשהו מוזר: הילדה לא זזה. למעשה, היא תקועה על המדרכה וקצת מתחבאת מאחורי המכונית.
אני מתקרב אליה, שואל "מתוקה, הכל בסדר?" והיא עונה "כן" ועדיין לא זזה.
עקרונית, נראה לי לגיטימי, בגילה, להחליט לבלות את היום בעמידה על מדרכה והצצה מאחורי מכוניות חונות, כך שאני מתכוון להתניע ולעוף משם, אבל אז הילדה אומרת לי ממש בשקט: "יש פה מורה שאני לא רוצה שתראה אותי".
אהה.
"היא תמיד שואלת למה לא באתי למגמה שלהם".
אה, נכון. כלומר, אני חושב שנכון, אין לי ממש מושג (לפעמים אני תוהה לרגע קצרצר באיזו כיתה היא בעצם. אני יודע שזו ו'. כן, ללא ספק. או אולי בעצם ה'? לא, מה פתאום, ו'), אבל הילדה לא הצטרפה למגמת אמנות מסוימת, שברה להם את הלב והם עדיין לא ויתרו עליה לגמרי.
לא חשוב. כרגע הילדה נטועה במקומה, מסתתרת.
אנחנו מסתתרים יחד עד שהמורה ההיא תיבלע בבניין, לוקחים עוד דקה מרווח ביטחון, ואז אני משגר אותה פנימה, חוזר למכונית, ופתאום זה מציף אותי: כל הפעמים שבהן גם אני, כילד, הייתי מתחבא לרגע עד שמישהו או משהו יעבור.
כל הפעמים שבהן מבוגר שאני יודע שיעצור אותי וישאל שאלות ויסיים ב"תמסור ד"ש לאמא שלך" ביצבץ לרגע, ואני שיניתי כיוון הליכה או חתכתי הצידה.
כל הפעמים שבהן עברתי, מספיק זמן מראש, לצד השני של המדרכה, כי כלב די גדול ישב עליה, וזה מפחיד לעבור סתם ככה בהליכה ליד כלב די גדול.
כל הפעמים שבהן ישבתי מצונף בכיתה בהפסקה, חרד לצאת החוצה מחשש שאני אחזור ויתברר שנכנסתי לרשימת הקורבנות הקבועה שבריוני הכיתה החביאו להם את התיק לטובת ההשפלה שתבוא מרגע זה.
כל הפעמים שבהן פחדתי ללכת למסיבות כיתה, אבל הפחד התגמד ליד פחד גדול יותר: שלא יזמינו אותי. או שיזמינו ואני לא אלך וכל השאר כן.
כל הפעמים שפחדתי מהלילה הרועש, הקר ומלא הסכנות – האנושיות בעיקר – שאני אצטרך לסבול בטיול השנתי.
וכמובן, היו הנגיעות הקטנות הייחודיות לשכונה שבה גדלתי – למשל הזקנה המפחידה, המשוגעת, שעוצרת ילדים, גם אותי, סתם ככה על המדרכה, תופסת בשתי ידיה את ראשנו משני צדדיו, וממלמלת: "ראש כבד... ראש כבד..."
זה היה מקריפ בכל כך הרבה רמות, בעיקר כי המילה עצמה טרם הומצאה.
והיה בית הזקנים בקצה הרחוב – כלומר בית האבות, כמו שהיינו אמורים להקפיד לקרוא לו – שהיה עטוף בריח ספציפי של זִקנה מהולה בבישולים מוסדיים – ושגם לעבור לידו היה מפחיד, כי תמיד נשמעו משם צעקות.
והיה הפחד ממתמטיקה לכיתה ז'. אמיתי. אני זוכר את הצפייה המבוהלת שלי, בסביבות כיתה ד', בשיעורי חשבון לכיתה ז' ששודרו בטלוויזיה הלימודית – עם המורה בשחור־לבן שלומית דקל – וההבנה שאני לעולם לא אבין משהו כמו "התחלקות ושארית", אין סיכוי, זה מסובך ברמות אחרות, בלתי נתפס ממש, והפחד הכי גדול: זה בדרך אליי. זה יקרה. אני אגיע יום אחד לכיתה ז', זה כמעט ודאי, ואז אני אצטרך ממש להבין את זה על בשרי, אולי אפילו להיבחן על זה. אלוהים, זה הולך לקרות!
כל הפחדים האלה – פחדי ילדות בסיסיים, יורשיהם החוקיים של פחדי הילדות המוקדמת כמו פחד מחושך, פחד ממפלצות ופחד מדברים ירוקים באוכל – הם פחדים מהסוג שבדיעבד היה מיותר. כל הפחדים האלה הופרכו כעבור זמן, הפכו לאבק ברוח השנים המתחלפות.
הגעתי לכיתה ז' והבנתי על מה שלומית דקל דיברה (לא אהבתי את זה, אבל הבנתי). מסיבות כיתה עברו בשלום, נדמה לי שאפילו רקדתי פעם עם (או ליד) נילי, סגנית שנייה של מלכת הכיתה החליפית. לא החביאו לי את התיק בהפסקה. הכלב על המדרכה לא עושה כלום כשעוברים לידו. בית הזקנים הפך לדיור מוגן עם בריכה מחוממת, מדריכת פילאטיס מקוררת ושלמה בראבא פרזנטור. ורק הזקנה שממלמלת "ראש כבד..." לא יוצאת לי מהראש הכבד. מעניין איפה היא היום, אם היא עדיין תופסת ראש.
ואז חשבתי על כל הזמן המיותר הזה שביליתי, כילד, בלפחד. כל הרגעים שבהם סטיתי מהמסלול, איחרתי בכוונה, חציתי כביש, הסתתרתי מאחורי משהו, ואפילו לא היה לי אבא כמוני, שמבין את הבעיה ועוזר לי להסתתר.
ומי אומר לי שהפחדים המיותרים האלה – פחדים שהזמן עצמו מפורר – שונים, באיזשהו אופן, מהפחדים הנוכחיים שלי, שלנו? הפחד שזה לא נראה טוב, שזה ייגמר רע, שאין למקום הזה בעצם שום סיכוי ועתיד שכוללים אותי או את הילדים שלי. שלא יהיו תקומה או התחדשות או שיקום ממשיים. שדת וקיצונות ושחיתות וטמטום יכסו הכל. שההידרדרות תימשך, שאפילו ב־7 באוקטובר עוד לא פגענו בקרקעית. והמלחמה בצפון. והמלחמה בינינו. והחטופים. והכתף הקפואה ממה שמתחיל להיראות כמו כל שאר העולם וזוכי אוסקר די יהודים כשלעצמם. ומשפחת נתניהו ולהקתם ועושי דברם. ועלייתם ועלייתם של הבן גבירים.
ולאן תברח. ולמה שתברח. ובעצם בחוץ לא מחכה כלום מלבד הפחד לדבר עברית בקול רם, ובפנים מחכה רק מלחמת נצח בפלסטינים, בישראלים שיעדיפו למות ולא לתרום ובאיגוד שידור אירופי שלא מוכן לקבל שיר גרוע על (נניח) 7 באוקטובר, אבל מוכן לקבל שיר גרוע על עוד יום במשרד של קרן פלס.
וכל הדברים האלה נראים לפעמים כמו קיר אטום, בלתי עביר. כמו אין מוצא. כמו חשבון לכיתה ז' כשאתם בכיתה ד'.
וכן, אני אומר לעצמי, לכאורה אין מה להשוות – פחדי ילדות הם, בדיעבד, מיותרים, ופחדי בגרות הם בטח הדבר האמיתי. אבל בעצם, מי אמר? האם לא ייתכן מצב שבעוד, נניח, חמש שנים, אני אסתכל אחורה על הרגע המפוחד הזה בזמן ואבין ממה פחדתי, אבל אדע גם שבדיעבד דברים הסתדרו, או לפחות השתנו מספיק? אולי לא עד הסוף, אולי לא בדרך שחשבתי, אבל הם חדלו, למעשה, להוות איום דחוף?
זו מחשבה שמעודדת אותי קצת, כי היא אפשרית; כי גם קירות שנראים בלתי עבירים הם משהו שבני אדם, לא פעם, עוברים. לא תמיד; לפעמים מתרסקים אל הקיר. לפעמים הפחד מתממש. לפעמים הכלב שיושב על המדרכה מתחיל לנבוח כשאתם חולפים לידו וכמעט עושה לכם התקף לב. אבל אז אתם פשוט ממשיכים ללכת.
ואולי אנחנו צריכים פשוט להמשיך ללכת. יש לנו עוד דברים לעשות ולהשיג כאן, בחיים האלה, במקום הזה. ואולי לפחד קצת פחות. אולי ללמוד משהו מעצמנו של גיל עשר; איך, בפשטות, להמשיך קדימה. ישר קדימה.
