באחת המשמרות של רב"ט מיה ויינר, מש"קית ר"מ 2 בבית החולים סורוקה, הובהל פצוע מהמלחמה באמבולנס.
ויינר מכירה כבר את הנהלים. היא ליוותה את החייל מרגע הכניסה לסורוקה דרך תהליך הקבלה והאשפוז. מאחר שהיה לבדו, היא החליטה להישאר ליד מיטתו עד שיתעורר. אבל החייל המותש ישן במשך שעות. ויינר חזרה למחרת, הפעם עם ליווי. "אספתי את כל מי שהיה במשמרת והלכנו לשמח אותו", היא מספרת, "זה עושה כיף בלב. את הופכת להיות חלק מהטיפול שלו, חלק מהחיים שלו, מסיפור הפציעה שלו. אחר כך הוא זוכר שהייתי שם בשבילו".
החייל הזה הוא אחד ממאות שהגיעו ל"מוצב סורוקה", כך מגדירה סא"ל (מיל') רבקה (ריקי) מרציאנו, מפקדת ר"מ 2 בסורוקה בזמני חירום, את היחידה שבראשה היא עומדת. "בימים אלו יש דיסוננס ענקי, כי הרצון להחזיר את החיים בחוץ לשגרה הוא גדול מאוד, ויש חזרה לשגרה, אבל במקום הזה הלחימה נמשכת. המסוקים ממשיכים לנחות והפצועים עדיין מגיעים. אמנם לא באותה תדירות, אבל זה עדיין כאן, וזה קשוח", היא אומרת.
אחד מאותם חיילים הוא סמל דיוויד פבלוב, לוחם בגדוד 603 של חיל ההנדסה שנפצע בעזה. עשרות רסיסים חדרו לגופו, בעיקר לרגלו השמאלית. "היה לי פתח ענק בירך, מהברך עד הישבן, ברמה שרואים את העצם", הוא מספר, "בנוסף, כף רגלי נחתכה כך שעפה לי עצם המסרק, שמחזיקה בעצם את האצבעות. עשו לי חמישה ניתוחים".
פבלוב נפצע בפעילות בחאן־יונס. טיל נ"ט פגע בו ובחבריו. "עפתי אוויר", הוא מספר, "ואז התעוררתי על הרצפה וניסיתי להבין אם הידיים והרגליים שלי במקום. זחלתי אחורה תוך שאני שומע צרחות של פצועים ויריות מכל כיוון". מסוק פינה אותו לסורוקה. הוא אושפז בטיפול נמרץ, עבר ניתוחים ושיקום ארוך, ואחרי שלושה חודשים חזר ללכת.
בין הפצועים בשיקום נמצא גם סמ"ר (מיל') רם כהן. הוא הגיע לסורוקה במצב אנוש, עם שברים ורסיסים בכל הגוף. הוא הגיע לסורוקה בהכרה ודיבר משם בטלפון עם הוריו, יוסי ובטי. "רם התקשר ואמר לנו שהוא פצוע קל", הם מספרים, "הרופא שיתף איתו פעולה ואמר שהידיים והרגליים שלמות, האיברים הפנימיים שלמים והראש שלם. תוך כדי נהיגה לכיוון באר־שבע התחלנו לקבל טלפונים. זה התחיל מר"מ 2 והמשיך עם קצינת נפגעים ועם עובדת סוציאלית מבית החולים, אז הבנו שזאת לא פציעה קלה".
גם פבלוב מספר שכשהגיע לבית החולים ביקשו ממנו לדבר עם אבא שלו. "צעקתי 'אבא, אני בסדר', כדי להראות להורים שלי שאני חי ושלם", הוא מסביר, "אבל כשההורים שלי הגיעו לבית החולים הם הגיבו קשה. אני ממש זוכר את הבכי של אמא שלי". סא"ל מרציאנו מסבירה שמדובר בנוהל: "חשוב שהאמא או האבא ישמעו מהלוחם הפצוע את המילה הראשונה".
מהרגע שפצוע מגיע לבית החולים, אנשי ר"מ 2 חוברים אליו ואל משפחתו. הם ממתינים לקרוביו, מלווים אותם בין המחלקות השונות, נמצאים לידם לפני הניתוחים ובמהלך ההתאוששות, דואגים לתקשורת מלאה בין הפצועים לצוותים המטפלים. "חיילות ר"מ 2 דואגות לכל מה שצריך", אומר פבלוב, "בין אם זה כיסא גלגלים, או קביים, או מרשמים ואישורים למיניהם. הן לא עזבו אותי לרגע".
בטי ויוסי כהן סיפרו שחיילות וחיילי ר"מ 2 "גרמו לנו להרגיש עטופים, דבר שנתן לנו ביטחון, רוגע ויכולת להתרכז בפציעה ובהתאוששות של בננו. הם ביחד איתנו, עוברים את התהליך הזה איתנו. כשהמצב של הבן היה קשה, ראית על הפנים שלהם שקשה גם להם".
מרציאנו מסבירה ש"המשפחות האלה צריכות את כל החום, האהבה והתמיכה שאנחנו, כצבא, כחיל רפואה, מסוגלים לתת. זאת המטרה של היחידה הזאת". ויינר מציינת שזה אתגר לא קל "לנחם ולחזק בלי לפרוץ בבכי, כי את מרגישה הזדהות מלאה. אבל אני באמת מחזיקה את עצמי ומבינה שהם מי שחשובים, שצריך קודם לנחם אותם".
לפציעה של בן או בת יש הרבה השלכות שזולגות גם אל מחוץ לבית החולים. יוסי ובטי כהן מספרים שמאז הפציעה של רם הם בקושי עבדו. יש להם עוד שישה ילדים בבית, מעבר לרם שהוא הבכור. יוסי כל הזמן על הקו בין באר־שבע לקריית ארבע כדי להיות עם הילדים. בטי נשארת בבאר־שבע. זה לא פשוט לאף אחד. "אבל הדבר הכי קשה הוא חוסר האונים כשהבן שלך סובל ואת לא יכולה לעזור לו", היא מסבירה.
פבלוב, שמאושפז כשלושה חודשים, מספר שבחודש הראשון הוריו, אחותו ובת זוגו עשו משמרות כדי שלא יהיה לבד אפילו רגע. "הם ויתרו על העבודה שלהם כדי להיות פה איתי. עזבו את כל החיים שלהם", הוא אומר.
לצד הקשיים, יש גם נקודות אור. פבלוב כבר הולך בעזרת קב אחד בלבד. גם כהן הולך ומתחזק. "הוא פשוט גיבור־על", מספר אביו בגאווה, "אתמול הוא הצליח ללכת עם הליכון, דבר שגם הרופאים לא האמינו שיקרה בשלב כה מוקדם".
מרציאנו מסכמת: "למרות חוסר הוודאות הארוך והמתמשך, בסוף יש תקווה גדולה. והתקווה היא זאת שמחזיקה את כולנו – כיחידה, כצבא וכעם".
