המצולמת: עינת אגסי קייטס (49) מקיבוץ ברקאי, נשואה ואם לשלושה ילדים, עובדת באלביט מערכות בגיבוש ומימוש אסטרטגיה.
המקום: ראש מעלה ימין
"אני חצי דרוזית, חצי פינית. נראה לי שבמראה קיבלתי את החבילה הדרוזית. אמא שלי הגיעה מפינלנד להתנדב בקיבוץ חניתה ב־73'. בסוף ההתנדבות שלה, לפני הטיסה הביתה, היא החליטה לעשות טיול של שבוע. היא הגיעה לים המלח ושם הכירה את אבא שלי שעבד אז כמציל בחוף חמי זוהר. משם היא עלתה על אוטובוס לכיוון שדה התעופה ובדרך האוטובוס התקלקל, והיא איחרה לטיסה. בירושלים היא קנתה כרטיס חדש לעוד שבוע, בדיוק בשבוע שפרצה מלחמת יום הכיפורים. ישראל סגרה את השמיים והיא נתקעה בארץ. היא חזרה להיות אצל אבא שלי וביולי אני נולדתי! תעשה את החשבון.
פערי תרבות: "אבא מעוספיה במקור, אבל באותה התקופה שכר דירה בערד. ערד של אז לא דמתה למה שהיא היום - היא הייתה עיר אליטיסטית, שממיינת את כל מי שרוצה לגור שם. אני לא יודעת איך ההורים הצליחו להתקבל ולקנות שם בית. הבדלי התרבות בין ההורים נהיו מאוד ברורים. אבא בא מתרבות מסורתית ושמרנית, ואמא מתרבות אירופית וליברלית. גבר דרוזי רוצה שאשתו תבשל לו מאכלים דרוזיים. מה לה ולזה, או בכלל למטבח? פירה לבן במקרה הטוב. לא הייתה ביניהם אהבה גדולה מאוד, אלא בעיקר חיבור מכוח המציאות. הם נשארו ביחד כל השנים, עד שאבא נפטר לפני עשור מאירוע לבבי. אמא עדיין גרה בערד. היא עבדה כל השנים מהבית כתופרת, לרוב עיצבה בגדים לאירועים, ולפעמים עשתה תיקונים פשוטים. אבא עבד בבנייה בחברה לפיתוח חוף ים המלח, עד שהוא קיבל אירוע מוחי כשהייתי בת עשר והוא לא יכול היה לעבוד יותר.
עברית משובשת: "גדלתי על הגבול הדק בין התרבויות, אבל זה הסתדר איכשהו. כשהגעתי לגיל שיוצאים לבילויים, אבא היה אומר לי לחזור עד חצות, ואחר כך אמא הייתה אומרת שאחזור לפני שאבא קם בבוקר, כדי שלא ידע שחזרתי מאוחר. אבא היה מתלונן אם הייתי לובשת בגד קצת חשוף, ואז הייתי מתרצת שאמא תפרה לי את זה. שניהם לא דיברו עברית טובה, וגם לא אנגלית. הם תיקשרו ביניהם בעברית עילגת, ולצערי, במקום שארוויח שתי שפות זרות, התעקשו לגדל אותי עם עברית משובשת.
"כמעט ולא היה לנו קשר עם המשפחות של ההורים. המשפחה של אבא נידו אותו מהעדה, בגלל שהוא לא התחתן עם דרוזית. אחרי שאבא נפטר נוצר לי קצת קשר עם אחד האחים שלו. לאמא יש קשר 'אירופי' עם המשפחה, היא הייתה בקשר עם אמא שלה עד שהיא נפטרה, ויש אח אחד ששולח לה גלויה פעם בשנה בכריסמס. פגשתי את המשפחה בפינלנד רק פעם אחת כשעשיתי טיול שורשים בגיל 30.
לטייל לבד, וביחד: "כילדה, הייתי עושה שישה וגם עשרה קילומטר לבד עם עצמי במרחבים של המדבר ליד הבית. בלי מים, בלי להתארגן. אז לא הרגשתי שאני בכלל מטיילת, אבל החוויה נשארה איתי. לפני עשר שנים התחלתי להצטרף לטיולים מאורגנים, אבל זה התחיל להיות יקר - 180 שקל כל שבוע מגיע בסוף להרבה מאוד כסף. התחלתי להשתמש באפליקציה Off-Road שמראה מסלולים של מטיילים אחרים, ואז התחלתי לתכנן בעצמי. הייתי מעלה את המסלולים שלי בפייסבוק ואנשים היו אומרים 'למה לא קראת לנו?' רובם 'אנשי ספה' שלא התכוונו להצטרף, אבל פתחתי דף שנקרא 'לטייל איתה' ואנשים התחילו להצטרף אליי. בתקופת הקורונה, כשרוב האנשים הסתגרו בבתים, יצאתי לטייל. הכנתי כל מיני סיפורי כיסוי למקרה שיתפוס אותי שוטר. קיבלתי חופשה מהעבודה בתשלום לשלושה שבועות, וטיילתי יום כן, יום לא. צברתי הרבה ניסיון, ובהפוגות מהסגר הקבוצות שפתחתי תפסו תאוצה, כי כולם רצו לטייל ואי־אפשר היה לטוס. היום יש כ־260 איש בקבוצת ווטסאפ. הטיולים בחינם - אני לא מדריכה, וכל אחד מצטרף על אחריותו. אני מגבילה כל טיול למקסימום 20 איש, כי זו כמות שמאפשרת קשרים משמעותיים בין המטיילים.
"הבוקר נפגשתי עם הקבוצה בחניון לילה מישור ימין, והקפצנו את הרכבים לסיום המסלול בעין ירקעם".
חניון לילה מישור ימין
ווייז: חניון מישור ימין
גישה: לכל רכב
אין: שירותים או מים
באזור: פריחה מדברית בפברואר-מארס, גבי מים לאחר הגשמים, מצד צפיר ומעלה צפיר, מעלה עקרבים ומעלה פלמ"ח בנחל חתירה.
