161 ימים ולילות מאז שנעמה שלי נחטפה. עוד שבוע עבר, שבוע של געגוע, דאגה ועשייה בלתי פוסקת למען השבתה. פגישות, ראיונות, נאומים, נסיעות. שבוע של הרבה עליות ומורדות, של כאב שלא מרפה, שזור בציפייה ותקווה. מניחה את הראש כל לילה על הכרית, נרדמת עם נעמה ומתעוררת איתה בבוקר. מרבית הלילות מלווים באי־שקט, אך ישנם גם לילות שבהם אני ישנה טוב יחסית. העייפות כנראה מכריעה. הבקרים כולם מתחילים עם אותה הרגשת מועקה חונקת וכבר, לצערי, מוכרת. אך בכל בוקר אני מחליטה מחדש לקום ולצאת אל היום, אל המאבק להחזיר את נעמה.
השבוע חל יום האישה הבינלאומי, שבו מציינים הישגים של נשים ברחבי העולם. ואני שואלת את עצמי - איך אפשר לציין יום שהוא חגיגה לנשים כאשר נערות ונשים מוחזקות בשבי וחוות את הבלתי יתואר? באחד הכנסים לציון יום האישה, שאליו הוזמנתי לנאום, סיפרתי על נעמה שלי ועל איך היא הפכה להיות הבת של כולנו. סיפרתי על הפער העצום בין סרטון אחד נורא ואלים מיום החטיפה ב־7.10 לבין הנערה שהיא. יפה, שקטה ואופטימית, נערה של צחוק, רגש וחמלה, שמאמינה בטוב שבבני אדם, נערה שוחרת שלום.
בפאנל שנערך בכנס "נשות הברזל" של "ידיעות אחרונות" נשאלתי מה מפחיד אותי. אז כמובן שהפחד העיקרי הוא לשלומה של נעמה. אך מפחידה אותי מאוד גם האפשרות שהמצב הנורא הזה, השואה שאותה אני חווה ובה נמצאת הבת שלי, יהפוך לסוג של שגרה. שלמרות אירועי הזוועה של 7.10, שעבור רבים ממשיכים להתרחש מדי יום, יימשך לו סדר היום הרגיל, יתקיימו החגיגות והאירועים, האישיים והלאומיים. כבר עכשיו אני נתקלת בביטויים של נהנתנות וקלות דעת מפתיעים וצורמים כאחד, דוגמת אנשים שמעלים פוסטים מחויכים מטיולים בחו"ל, דווקא עכשיו. צריך אמנם להמשיך לתפקד ולחיות, אך מצד שני אי־אפשר לחזור לשגרת החיים הרגילה עד שהנערות ויתר החטופים ישוחררו וישובו אלינו הביתה.
באחד מהראיונות הטלוויזיוניים שנתתי השבוע קראתי למנהיגינו, ובראשם לראש הממשלה, למצוא את הדרך ולהביא לשחרור מיידי של החטופים. עבר כבר יותר מדי זמן, הובטחו לנו יותר מדי הבטחות. אין כבר זמן וההבטחות לא מקוימות. אינני מקילה ראש בחשיבות הלחימה ובהחזרת הביטחון למדינה, אך איך ניתן יהיה להבטיח ביטחון לתושבי ישראל, איך ניתן יהיה להשיב את האמון של האזרחים במדינה לאחר שנפגע כל כך קשה, מבלי להחזיר, בראש ובראשונה, את כל החטופים הביתה? כיצד נרגיש כחברה, כאזרחים, במדינה שלא עושה היום כל שביכולתה להחזיר את אזרחיה הביתה במקרה שיחטפו אותנו ממנה באכזריות?
+++
אירוע חשוב נוסף שהתקיים השבוע היה דיון במועצת הביטחון של האו"ם, שנקבע עקב פרסום הדוח העוסק בפגיעות המיניות הרבות שאירעו ב־7.10. את כותבת הדוח, הגב' פרמילה פאטן, נציגת האו"ם לענייני אלימות מינית בסכסוכים, אשר הציגה את הממצאים באותו דיון, פגשתי עוד בדצמבר 2023, בפגישה אישית שנערכה במשרדה בניו־יורק. סיפרתי לה באריכות על נעמה ועל מה שחווינו, ראינו ושמענו סביב אירועי אותו יום נורא. פאטן הבטיחה להגיע לביקור בארץ, מה שאכן קרה, אם כי קצת באיחור, בסוף ינואר 2024. אנו, בני המשפחות, לא היינו צריכים את הדוח הזה ואת הפרטים שהוצגו בו כדי להבין את הפגיעות הרבה של קבוצת הנערות והנשים והסיכון היומיומי שבו הן נמצאות, מאה שישים ואחד ימים, ולילות!
בישיבה של מועצת הביטחון, שבה השתתפה אחותי אפרת כנציגת המשפחה, היו מדינות חשובות שתמכו, אך לצערנו שוב הושמעו גם קולות בלתי נתפסים מצד נציגי מדינות שחוזרות ומעלות ספק לגבי הזוועות שחווינו ב־7.10. מה עוד צריך לעשות כדי שהעולם יפקח עיניים ויבין? מה עוד צריך לעשות כדי לשכנע את העולם שנעמה שלי ו־133 חטופים נוספים נלקחו באלימות ממיטותיהם, ונמצאים עדיין שם בידי ארגון הטרור הרצחני חמאס? מה צריך עוד לעשות כדי שהעולם יבין שהיום זה אצלנו ומחר זה עלול להיות במקום אחר? מדובר הרי בפשעי מלחמה נוראים שאמורים להיות מגונים על ידי כל בר־דעת.
+++
והתקיימה גם העצרת השבועית במוצאי שבת במתחם שהפך להיות "כיכר החטופים והנעדרים" בתל־אביב. משפחות, מקורבים וחברים מסתובבים יחד עם אלפי אנשים, נושאים את תמונות יקיריהם הנמצאים אי שם בעזה כשסכנת מוות מרחפת מעל ראשיהם בכל דקה, בכל שנייה. בשבת האחרונה, שהוקדשה גם היא ליום האישה, עליתי יחד עם המשפחות של כל הבנות על הבמה וספרנו יחד עם הקהל 155 יום מאז אותו יום נורא. 155 יום מאז שאהובינו נחטפו מאיתנו.
השבוע החל חודש רמדאן והוא עשוי להיות חודש של תקווה עבור כולנו. חודש זה מתאפיין על פי האיסלאם בהתבוננות פנימית, בעבודת המידות, בכפרה על עוונות ובעשיית מעשי חסד. הלוואי!
אנו יושבים עם המשפחה, עם שלושת אחיה של נעמה, עמית, מיכלי ועומרי, מדמיינים את היום שבו היא חוזרת אלינו, מקשיבים לשירים שהיא אוהבת, הולכים יחד עם חברותיה למקומות שבהם היא אוהבת לטייל ולעשות פיקניקים, למשל בחוף סידנא עלי, ומתגעגעים לרגעים הקטנים, ה"רגילים" כל כך אך החסרים עד מאוד.
ברגע זה ממש נמצא אחיה הגדול של נעמה, עמית, במשלחת צעירים בלונדון, עוד משלחת שאליה הצטרף במטרה להשפיע על דעת העולם למען החזרת החטופים. הזמן דוחק, חייבים לפעול במיידי, להיות יצירתיים, לעשות ויתורים, גם אם כואבים, ולעסוק בחשוב מכל - להשיב את החטופים הביתה. בכל השאר יהיה הרבה זמן לטפל, ונראה שיידרש הרבה זמן.
אני רופאת משפחה וממשיכה לראות את מטופליי ככל שלוח הזמנים הכאוטי מאפשר. השבוע הגיע אליי מטופל, ולאחר סיום המפגש, כאשר צעד אל הדלת, עצר לרגע, פנה אליי וביקש סליחה. שאלתי לסיבה, וכך ענה לי כשדמעות מציפות את עיניו - "סיימתי השבוע מילואים ממושכים בעזה ולא הצלחתי להשיב לך את נעמה". לאחר שיצא, ניגבתי את דמעותיי והזמנתי את המטופל הבא. סיימתי את המשמרת והמשכתי למשימה הבאה. ונעמה - היא בדרך אליי, בדרך הביתה.
