"התקופה הזאת עומדת בסימן הליכה אחורה כמעט בכל תחום", מסכם את המצב יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות, עו"ד מודר יונס. ואכן, שילוב של השפעות המלחמה והקיצוץ הצפוי בתוכנית החומש יוצרים אווירה טעונה במיוחד ברמדאן הנוכחי. מלחמת חרבות ברזל היא צומת דרכים ביחסי ישראל והפלסטינים, אבל גם בקשר בין המדינה והציבור היהודי לאזרחים הערבים.
בניגוד לתחזיות שניבאו את הישנות האלימות של שומר החומות, המצב בחברה הערבית מתאפיין עד עכשיו ברגיעה יחסית. השקט נובע ביסודו מההלם שבו היה שרוי הציבור הערבי ב־7 באוקטובר, אז נטבחו 24 מבניו, רובם בדואים מהנגב. הסרטונים שבהם מחבלי חמאס חוקרים ערבים ואז רוצחים אותם חרכו את הרשתות ועוררו זעם רב. לכך התווסף פחד עמוק מהגברת הפיקוח והקשחת האכיפה, שגולמו במעצר עשרות שהביעו ברשתות תמיכה במתקפה. "אנשים סירבו להתראיין ולהביע את דעתם בכתבות שעשינו על המלחמה, כולל הזדהות עם האוכלוסייה האזרחית בעזה, בעיקר מחשש להיעצר ולאבד את מקום העבודה", אומרת פרידה ג'אבר־בראנסי, העורכת הראשית של העיתון "פנורמה" ואתר החדשות PANET.
בתחילת המלחמה התגלו מראות תקדימיים, כמו פתיחת חמ"ל משותף ברהט, ושילוב זרועות של משפחות החטופים, יהודים וערבים. אבל בחלוף הזמן חוזרת השגרה הקודרת ואף מחריפה בשל ניכור כבד שמתפתח בין הציבורים. סקרים מאוחרים משקפים חשש של מעסיקים יהודים לגייס עובדים ערבים וצמצום מתן שירותים של ערבים לציבור היהודי, לצד זינוק בשיעור הערבים השוקלים להגר (14 אחוז לעומת 7 אחוזים לפני המלחמה, ו־18 אחוז בקרב היהודים - לפני ובמהלך המערכה).
אלה מצטרפים לפגיעה מתמשכת במצב הכלכלי של האזרחים הערבים. בראשית 2024 עמד שיעור האבטלה בקרבם על 15 אחוז, בהשוואה ל־4.6 אחוזים לפני המלחמה ולכ־8.5 אחוזים בקרב הציבור היהודי, לצד כחצי מהעובדים הערבים שדיווחו על ירידה בהכנסות. מאיר בינג, המנכ"ל היוצא של המשרד לשוויון חברתי, מזהיר ממחיקת ההישגים שנרשמו בחברה הערבית בשנים האחרונות ומהחרפת תופעות קשות, ובראשן האלימות והפשיעה הניזונה בין היתר מלקיחת הלוואות בשוק האפור.
אזהרות השב"כ והמל"ל
חלק גדול מהניכור ומהתסכול נעוץ בכוונות לקצץ בתוכנית החומש לחברה הערבית, העומדת על 30 מיליארד שקל. לדברי עו"ד יונס, "העובדה שהקיצוץ הוא 15 אחוז לעומת 5 האחוזים ביתר משרדי הממשלה, מחריפה את תחושת הקיפוח, ומימוש הקיצוץ בשלוש השנים הקרובות ימנע תכנון פרויקטים לטווח ארוך". זהו לדבריו "הבור" שמקדם את פניהם של 42 ראשי רשויות חדשים בחברה הערבית, שיתקשו לקדם מיזמים, בעיקר בתחומים שבהם הפערים חריפים, כמו התשתיות האזרחיות, מיגור הפשיעה וטיפוח צעירים.
חאבס אלעטאונה, ראש מועצת חורה שבנגב, שאיבדה שניים מבניה במלחמה - סאמר אל־טלאלקה שנהרג בשוגג בידי צה"ל כשנמלט משבי חמאס וסמל חביב אבו־אלקיעאן, לוחם גולני, שנפל ב־7 באוקטובר - מתריע כי "הקיצוץ צפוי להחמיר במיוחד עם היישובים הבדואיים בדרום שמלכתחילה מצויים באשכול הסוציו־אקונומי הנמוך ביותר". הדאגה מהשלכות הקיצוץ חרגה מעבר לציבור הערבי והשתקפה באזהרות השב"כ והמל"ל ובעמדת בנק ישראל.
העדה הדרוזית היא יוצא מהכלל המעיד על הכלל. רובה לא רואה עצמה חלק אינטגרלי מהחברה הערבית, אבל חווה הרבה ממצוקותיה. תחושת הקיפוח התחדדה על רקע המלחמה ומחיר הדמים הכבד שהיא משלמת. "הצעיר הדרוזי מתגייס כשבידיו שני צווים: צו 8 וצו להריסת ביתו", אומר רפיק חלבי, ראש מועצת דלית אל־כרמל, אמירה שרווחת עכשיו בקרב הדרוזים בארץ. "בצה"ל הדרוזים חשים שותפות ושוויון מלא, החברה היהודית מפגינה אמפתיה, אך הממשלה היא מקור הבעיות". חלבי מלין בעיקר על אי־מימוש הבטחות לסיוע תקציבי לרשויות הדרוזיות, אבל מדגיש שאין לו ציפיות מהממשלה הנוכחית לתיקונים בחוקי הלאום וקמיניץ.
ההחלטה הנכונה בהר הבית
בניגוד לדבקות של רוב האזרחים הערבים בשימור הרגיעה, צצו בחודשים האחרונים תופעות שוליים מדאיגות, ובראשן חשיפת התארגנויות טרור. בהקשר הזה בלטו חוליה שמנתה 13 אזרחים ערבים מסכנין שפעלה בהכוונת גורמי חמאס בעזה ותיכננה לפגוע במתקן ביטחוני, וראמי חביבאללה, מורה מעין מאהל, שהעביר מידע מודיעיני לגורמי חמאס בחו"ל. רוב חברי ההתארגנויות שנחשפו הם צעירים בשנות ה־20 לחייהם, שחלקם צברו ניסיון באירועי שומר החומות, למשל ביידוי בקת"בים.
תופעה אחרת הרובצת כצל על היחסים בין היהודים לערבים נוגעת להתבטאויות מתריסות בנוגע לטבח 7 באוקטובר. השחקנית מונא חוא כפרה בכך שפשעי מלחמה מזוויעים התרחשו, ורק לאחרונה פרופ' נדירה שלהוב־קיבורקיאן מהאוניברסיטה העברית העלתה סימני שאלה בנושא וקראה למלחמת חורמה בציונות, דבר שהוביל להשעייתה. הדברים מהווים ניגוד מוחלט לעמדתו החד־משמעית של מנסור עבאס, יו"ר רע"מ, כלפי מתקפת חמאס וכלפי קבלתה של ישראל כמדינה יהודית, ותורמים להגברת העוינות והחשדנות מצד הציבור היהודי.
קיפוח תקציבי וטיפול לקוי בפשיעה ובאלימות במגזר, שכבר גבו 39 קורבנות מראשית השנה, ומנגד - קושי של חלק מנציגי הציבור הערבי לנקוט עמדה נחרצת בנוגע לטבח 7 באוקטובר או להגדיר את חמאס כארגון טרור, מספקים בסיס מוצק לניכור.
רמדאן הוא חודש מתוח, וטוב עשתה הממשלה כשהחליטה לא להגביל כניסת אזרחים ערבים להר הבית. אבל בקרוב יצוינו יום האדמה (30 במארס) ויום הנכבה (15 במאי), שלא פעם מלווים במתח, ועלולים להיות נפיצים במיוחד השנה. זה מחייב דריכות ורגישות מצד המדינה, לצד איפוק מצד הנהגת הציבור הערבי. צריך לזכור שהמשך המציאות של עד 7 באוקטובר וההיאחזות בסיסמה "חייבים לחזור לדו־קיום" לא יפתרו את בעיות היסוד. מנגד, רוחב לב תקציבי, עידוד השתלבות, כולל שירות אזרחי עבור צעירי המגזר שכשליש מהם סובלים מחוסר מעש כרוני, עשויים לסייע בריכוך המתיחות, ואולי להניח בסיס להגדרת מעמד האזרחים הערבים, על חובותיהם, זכויותיהם וזיקתם למדינה.
