לעת שקיעה הגענו אל חוות הסוס והדובדבן באודם שבצפון רמת הגולן. זה מתחם "אטרקציות לכל המשפחה" שבמבט ראשון נראה שומם ועזוב. גם במבט השני והשלישי. צעקנו כמה פעמים "יש כאן מישהו?" עד שנשמעה חריקת דלת עץ ובעל הבית יצא אלינו. יש לו בשטח פינות ישיבה מרופדות עם שולחנות נמוכים מול במה קטנה, וכל זה מוקף עצי דובדבן ושיחי אוכמניות ופטל שטרם הגיע זמנם לתת פרי. באורווה הסמוכה היו לו עשרה סוסים שאיתם אפשר היה לצאת לטיול ביער הסמוך שעצי האלון, האלות והלִּבנה שבו מפיצים עכשיו ריח משכר, שילוב של לחות וטחב, של טבע רענן.
נחסוך מכם את תיאורי הנוף והצבעים העזים שמכסים עכשיו את הרמה ונסכם בשתי מילים: מרהיב כאן. ולמרות יופיים של הפריחה, העשב הירוק והטרי, מיני הכרכומים והאירוסים, הסביונים האביביים ועצי התפוח שהשירו את עליהם והם ניצבים בטורים מסודרים, ערומים באדמת הבזלת הלחה, המקום ריק. לא רק אודם; צפון הרמה כולו.
3 צפייה בגלריה
אשר אזולאי. "שני F-35 רדפו פה בגובה נמוך אחרי כטב"ם של חיזבאללה. הכל רעד"
(צילום: יאיר שגיא)
אשר אזולאי הציע שנשב. הוא התחיל את יום שלישי השבוע מוקדם בבוקר כדי לקבל משלוח של שתילי אוכמניות. חוץ מקטיף עצמי של דובדבנים, יש אצלו בכל שנה גם קטיף של פירות יער. הרמה אמנם ריקה עכשיו, אבל לך תדע, אולי עד הקיץ העניינים יירגעו. קצת לפני שבע בבוקר הוא נכנס לשירותים שבקצה השטח והתיישב. "תחילת היום, אתם יודעים", הוא אומר, "אחרי הקפה הראשון, המחשבות כלליות, לוקח זמן להתעורר, אני יושב עם הטלפון ועובר על התיק השקעות, בודק מה עם הביטקוין, שמונה־תשע מעלות בחוץ, ופתאום שריקות מעל הראש ופיצוצים. אני על האסלה ובום־בום־בום, הכל מעליי. ופתאום עוד פיצוץ חזק. הפעם אני מזהה שזו נפילה לא רחוק מכאן. ואני אומר לעצמי, 'אוקיי, זו כבר עליית מדרגה מאתמול'" (הכוונה ליום שני – ע"ש).
מה קרה אתמול?
"שני F-35 רדפו פה בגובה נמוך, אשכרה פה ממול, אחרי כטב"ם של חיזבאללה. החבר'ה מכיתת הכוננות בדיוק באו לקפה ופתאום הכל רעד. מה זה רעד, ויברציה מטורפת. וכולם מסתכלים אחד על השני, לא מבינים מה קורה, הרעש מחריש אוזניים, ואז אחד המטוסים חתך ממש פה מעל, ניהל מרדף חם־חם כשהמנוע שלו בדיוק עלינו. האדמה רעדה בטירוף".
הכי חו"ל שיש בישראל
100 רקטות ירה חיזבאללה לעבר צפון רמת הגולן במטח של שלישי בבוקר. זה לא הפתיע אף אחד כאן כי יומיים קודם לכן, ביום ראשון, שיגר חיזבאללה עשרות רקטות לעבר החרמון. שאדי בריק, גזבר המועצה המקומית מג'דל שמס, ישב בדיוק במשרד הקטן שלו ועבד על המחשב. חלון המשרד צופה על שכונת ג'בל, השכונה המזרחית של היישוב, הבנויה על אחד ממדרונות החרמון שפסגתו עדיין לבנה משאריות שלג. "ב־16:40 התחילה אזעקה", מספר הגזבר, "ושמעתי שריקות מעל הראש. אוטומטית לקחתי את הטלפון והתחלתי לצלם. הנה תראו, תפסתי נפילה על המדרון פה ממול ליד אחד הבתים, ועל המדרון קצת יותר למעלה. היו גם כמה יירוטים ומלא בומים. ממש אקשן של מלחמה ואדרנלין של פחד".
הדרך לפה עכשיו משגעת, הטבע ירוק ופורח. מג'דל שמס היא כבר מזמן לא כפר דרוזי מנומנם בעלייה לאתר החרמון. מלאה מסעדות ופאבים, בתי מלון עם שמות לא מכאן כמו Hilltop ו־Snow View, מג'דל מיתגה עצמה כעיירת הסקי של ישראל. 11,500 תושבים שמפעילים כ־1,200 חדרי אירוח ועשרות חלקות דובדבנים שמיועדים לקטיף עצמי בעונה. ראש המועצה דולאן אבו־סלאח מדמה את מג'דל לריביירה אירופית בהרים. "נניח, כמו העיירה וונגן בשווייץ. אתה מטפס לפה בנוף הררי מהמם, מולך הר מושלג, מים זורמים בערוצי נחל לצד הדרך, פרות רועות באחו, האנשים מסבירי פנים, וכשאתה יורד מהרכב דבר ראשון אתה מריח את ריח עצי ההסקה. זה הכי חו"ל שיש בארץ. ככה מיתגנו את מג'דל, עיירת נופש תוססת למרגלות אתר סקי".
כל זה לא היה רלוונטי בחורף האחרון. במקום לעסוק בתיירות ובפקקים הבלתי נסבלים בתוך היישוב בסופי השבוע העמוסים, נאלצו כאן להתמודד עם איומים ביטחוניים. "כשראינו מה שקרה ביישובים סמוכי הגדר בעזה הבנו שזה יכול לקרות גם כאן", אומר אבו־סלאח, "כי אנחנו ממש על הגדר ויודעים טוב מאוד אילו גורמים ג'יהאדיסטים שמכוונים על ידי איראן פועלים היום בסוריה. דבר ראשון החלטנו להקים פה כיתת כוננות. זה לא היה מהלך שעבר בלי ביקורת. אצלנו מדובר בתקדים, פעם ראשונה בהיסטוריה שמוקמת כאן כיתת כוננות. הצעירים אצלנו לא מתגייסים לצבא ואין להם רקע ביטחוני, ואנשים פה אמרו שזה צעד ראשון בדרך לגיוס הצעירים שלנו לצה"ל. הסברתי לאנשים שמדובר בצעד שנועד אך ורק כדי שנוכל להגן ולשמור על עצמנו. עד כה אימנו 14 תושבים שעברו הכשרות בירי ותחומי חירום אחרים. ציידנו אותם בציוד הטקטי המתקדם ביותר ואנחנו בתהליכי הכשרה של חבר'ה נוספים".
ואיך עברה עונת התיירות של החורף?
"שממה. פחות מעשרה אחוזי תפוסה. החרמון לא נפתח לקהל. אבל הראש בכלל היה עסוק בהערכות חירום. הבנו שאנחנו רחוקים מאוד מכל מרכז רפואי רציני ובעת מלחמה, אם תפרוץ, אי־אפשר לדעת מה יהיה פה בכבישים. אז הקמנו מערך רפואי שפועל בחניון של מרכז החוסן ביישוב, מרכז רפואי חירומי תת־קרקעי, כמו שעשו ברמב"ם, בחניון שלהם. זה מרכז שיכול להכיל מיטות עם פצועים בדרגות שונות".
הפסידו את עונת הקטיף
לא ייאמן כמה ריק פה. וזו העונה של הרמה, התקופה שבה גם באמצע השבוע הכבישים כאן עמוסים במטיילים. בהמשך יסבירו לנו מקומיים כי העסקים פה חיים משני פיקים שמושכים המונים: תקופת השלגים וקטיף הדובדבנים העצמי. לאודם, למשל, יישוב של כ־190 נפשות, מגיעים בשיא עונת הדובדבנים 150 אלף ישראלים. "אנשים משאירים את הרכב על השוליים קילומטר מפה וצועדים עם הילדים לקטיף", אומר אזולאי, "וכל האזור פה עובד בטירוף. לא רק באודם, תלכו לדרוזים, לעין זיוון, כולם מתפרנסים מהקטיף העצמי שמתחיל במאי. זה אוטוטו. ואיך שהדברים נראים, המצב פה לא הולך להירגע עד מאי. ואת החורף כבר הפסדנו כי אנשים לא התקרבו לפה. ובשגרה המקום הזה לוהט. לקראת החורף יש אצלנו הזמנות של חדרים חודשיים לפני. מזמינים לדצמבר־ינואר כבר בספטמבר. אבל באוקטובר פרצה המלחמה ומי שהזמין ביטל וכל המקומות נסגרו".
שאלנו איפה הסוסים. "העברתי אותם ליודפת", ענה, "רחוק מפה. הציבו באזור כמה סוללות תותחים וכשהן יורות הסוסים משתגעים, בועטים אחד בשני. זה יכול להגיע לפציעות חמורות. הייתי חייב לשלוח אותם מפה".
אתה עומד פה ולא מבין מה הפחד. כל כך יפה כאן שבא לך לשכב על העשב הלח ולשים את הראש. אבל אז אתה שומע מאלכס קודיש, מנהל המטעים של עין זיוון, שהוא מבין את הישראלים שלא באים עכשיו. "שמעו, המטח הבוקר תפס אותנו במטע דובדבנים. אותי ואת החבר'ה שעובדים איתי. היירוטים היו מעל הראש שלנו. זה מתחיל להתקרב אלינו, אבל ממש מתקרב. הבוקר היה מפחיד. אמנם שיחקתי אותה גבר מול העובדים, 'הכל רגוע, העסק בשליטה', אבל תכלס היה מפחיד. אין לאן ללכת, אתה דופק פזצט"א על האדמה. זה לא אמיתי מה שקורה, איך הכל ירוק מצד אחד, יפהפה בצורה שבא לבכות, ומצד שני כל כך ריק. והכל פה נופל בשטחים פתוחים, אבל מה אני אגיד לכם, אני מבין לגמרי את מי שמפחד להגיע".
אחר כך נכנסו לקיבוץ ופנינו ימינה אחרי השער הצהוב. רצינו לקחת קרואסון קממבר במטרלו, בית קפה/פטיסרי מעולה, אולי אחד הטובים בארץ. המקום הקטן הזה הוא אחד המגנטים החזקים באזור בתחום האוכל. אבל על דלת ההזזה מצאנו שלט: "לקוחות יקרים ואהובים", כותרתו, ובהמשכו, "נסענו לתל־אביב (שרונה מרקט) נחזור ב־25.3".
עשרה אחוזי תפוסה
פטיסרי אפשר להעביר לפופ־אפ בתל־אביב, אבל לא בית הארחה עם 50 חדרים. עופר חיון, מנהל התיירות של עין זיוון, מנסה להחזיר לחיים את בית ההארחה של הקיבוץ, אבל לא כל כך מצליח. "המקום נסגר כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, וב־1 בפברואר אמרתי לעצמי: 'שווה לנסות לפתוח, נראה מה יהיה'. הרגשתי שישנה קצת התעניינות, שהאזור שקט באופן יחסי ושהמצב כאן לא כזה נורא. עבדתי בצניעות, הורדתי מחירים, הסכמתי לקבל הזמנה ללילה אחד בסוף שבוע בניגוד למצב הרגיל, שאין פשרות להזמין פחות משני לילות בסופ"ש. חודש שלם ניסיתי, ומה אני אגיד לכם, בקושי עשרה אחוזי תפוסה. ועשינו מלא פרסום, פייסבוק, אינסטגרם, תקשורת. שום דבר לא עזר. עצוב מאוד, אנשים מפחדים לבוא".
משם המשכנו למרום גולן, ליהודה הראל. בדרך עברנו במאגר בנטל שעל גדותיו פגשנו את הטיילים דניאל קלמן ואלון זיידמן, בני 21 מרחובות שעושים את שביל הגולן. 120 ק"מ אורכו, התחילו ביום שני בחרמון ומתכוונים לסיים בעין עוקב ביער מבוא חמה בדרום הרמה בשבת או ראשון הקרובים. הם לבד על השביל, אמרו, עד כה לא נתקלו במטיילים נוספים. "אולי זה בגלל המצב", אמר קלמן, "ישנו הלילה באוהל ביער אודם ובבוקר קמנו בגלל היירוטים. זה היה ממש מעלינו, ראינו הכל בלייב".
הראל חיכה לנו על הדק במרפסת. לרמת הגולן הגיע חודשיים אחרי שנכבשה, ביוני 1967. עלה עם גרעין "מרום גולן", תחילה התיישבו בעליקה שליד צומת נפח, משם המשיכו לקוניטרה, ואחרי נסיגת צה"ל מהעיר עברו שני ק"מ מערבה, למרגלות הר בנטל. מחלקת הנוי של הקיבוץ עושה עבודה מדהימה, מדובר באחד הקיבוצים היפים שביקרנו בהם. בן 90, ראה כבר הכל ולא מבין מה הסיפור, למה אנשים מפחדים. "בתל־אביב היו הרבה יותר אזעקות ונפילות מאשר כאן, בצפון הגולן", הוא אומר. "לא חווינו בכלל מלחמה כאן. לא היו פה נפילות ביישובים ואצלנו הייתה אזעקה אחת, וגם היא מטעות בזיהוי. אנחנו נפגעים רק מבחינה תיירותית וזה באשמתכם, התקשורת. מי שחי מהתקשורת יכול לחשוב שאנחנו ממש בחזית".
אי־אפשר להתעלם מהמטחים שהיו פה. רק השבוע נורו לאזור מעל 150 רקטות.
"לא היו פה בקיבוץ אזעקות הבוקר ואני לא יודע איפה הרקטות נפלו. רמת הגולן היא ענקית. 1,200 קמ"ר, ורק על אחוז קטן מאוד מהשטח הזה יש יישובים. אתם יודעים כמה שטחים פתוחים יש פה? בלי סוף! רוב רמת הגולן היא שטח פתוח אחד עצום".
יצאנו לחצר, הראל התפאר בעץ סקוויה גדול ליד החניה. "אפשר לומר שאת המלחמה הזו הפסדנו כבר ב־7 באוקטובר", אמר, "ניצחון מוחלט כבר לא יהיה פה. אם הגליל העליון נטוש מתושבים ואם הרמה חוטפת מטחים שבגללם אין תיירות וישראל לא מגיבה במהלומה עוצמתית, אז מי שמורתע פה זה אנחנו".
משם הלכנו למג'דל וראש המועצה אבו־סלאח אמר שחיזבאללה "עושה לנו בית ספר. הוא שם את צפון רמת הגולן על הכוונת". סיימנו אצל אזולאי במתחם הנטוש. "אתם יודעים", התרפק על ימים אחרים, "בימי שישי היו באים להופיע פה יהודה קיסר והקיסרים. איזה חפלות עשינו פה, המקום היה מפוצץ. אנחנו המקום היחיד בארץ שעשה מסיבות שלג מטורפות. אלפים באו למסיבות שלנו. בסופי שבוע, באירועים, היינו מביאים להקות קאברים, וביקב לידנו, יקב אודם, היו הופעות של פול טראנק ושל הבלקן ביט בוקס ושל כל הגדולים. אחלה אווירה הייתה פה. זה לגמרי שווייץ פה, הכי רחוק ממלחמה".
